 |
/images/archive/gallery/111/402.jpg רינת ברקוביץ
צילום: נעם וינד  |
|
|
| בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים |
|
|
|
| רינת ברקוביץ' השתעממה יחד עם דן מרגלית ב"ערב חדש" וחיפשה את החבר'ה שאמורים לצחוק מהדאחקות בספיישל הסיום של יאיר ניצני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ערב חדש", ערוץ 1, 16:59
דן מרגלית יושב באולפן ומעביר אייטמים כמו אחד שכבר ראה הכל ועשה הכל. יכול להיות שזה נכון ו"ערב חדש" פשוט קטן עליו. הוא נראה עייף כמו מי שחזר מחופשה, או לחילופין – זקוק לחופשה. המצלמה התעכבה על החיוך המסתורי שנמלט מפרצופו של פרקליטם של משפחת אבוטבול בעקבות השאלה מי יכול היה לעשות את זה. דן מרגלית לא. כנראה שכבר ראה חיוכים כאלו בעולם הפשע המאורגן. אין מה להתעכב על המובן מאליו. במקום זאת הפטיר משפט כל-עיתונאי: "מי שבוחר לעסוק במקצוע כזה - מהמר בחייו". אמר ולא יסף, וגם לא הסתכל אל המצלמה. נקסט. שיחה עם אולמרט.
הוא אפילו לא טורח להתווכח איתו.
בשביל מה. חליפת הטייס האוטומטי שלו מסגירה את דעתו על השר. הלאה אל האייטם הבא. רונה רמון. אשתו של. האסטרונאוט וכו'. ונעמי שמר. מגזיני משהו. גיבור ישראל לעקרות הבית שצופות בנו. תיכף זה נגמר, אפשר לעשות וי. שליש מהשוטרים וכו'. עיתונאי צעיר יותר ורעב יותר כבר היה הופך את זה לשערוריה. אבל לא אחד כדן מרגלית. נותר עניין השילומים של רמדיה, והביתה. הפוטנציאל לויכוח סרק פופוליסטי עם אב פגוע נגדע באיבו. שהכתבים הצעירים מהחדשות יטפלו בזה.
דן מרגלית כל כך מיומן, עד שהוא אפילו לא צריך לפהק. השיעמום המוחצן שלו הוא ביקורת. אין מה לומר – תעשיה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דן מרגלית. צילום: יוסי אלוני
|
|
|
 |
|
 |
|
"אחורי החדשות", ערוץ 10, 21:00
|
|
|
 |
|
|
|
מודה ומתוודה - ספיישל הסיום של "אחורי החדשות" הוא הסיבה היחידה שבעטיה אני מבקרת את התכנית הזו. למרות הפרומואים, מעולם לא שרדתי יותר מ- 10 דקות ממנה. הפיתויים בערוץ 2 תמיד גדולים יותר. במיוחד קצב הדיבור והאג'נדה הפשטנית שמציב חיים הכט. גם אתמול לא יכולתי לשרוד את כולה ופרשתי בשלב הדאחקה על "קיל ביל".
יאיר ניצני מזוהה עם סאטירה, אבל באולפן שלו הוא מריץ לא יותר מדאחקות. כשלעצמו – אין בכך כל רע. רוב התכניות כיום נעשות באווירת צחוקים שכונתית ומפרגנת - החל בתכניות המהפך והריאליטי לסוגיהן, דרך תכניות האירוח, ועד לערוץ 24 כולו. הבעיה של ניצני היא שאין לו חבר'ה. זאת תכנית של וואן מן שואו. ויש מעט מאד מנחים שיכולים לעשות את זה – גם להנחות, גם לבדר וגם לחקות. יצפאן הוא כזה, אדיר מילר מסתמן ככזה, וגם צ'ינו, בבוא היום, יהיה כזה. אבל יאיר ניצני – לא. הוא יותר מדי מודע לעצמו.
הבדידות של ניצני (למרות הצוות הקבוע) יוצרת את הרושם שאין לו מספיק ווייבז בשביל לחלוק את זה עם עוד אנשים. זה מביך. התוצאה מזכירה קצת את ההומור הדבילי של ז'וז'ו חלסטרה בזמנו, שהתאים לטווח הגילאים שבין 11- 12. רק שיאיר ניצני לעולם לא יהיה שמש. אפילו ארז טל עוטף את הדאחקות שלו בהמון חבר'ה עד שהצופה מרגיש שהוא חלק ממשהו גדול יותר. אתמול, ב"ספיישל", זה הגיע לשיא. למרות שטאלנטים רבים חלקו לו כבוד במחוות היתוליות על חשבון "קיל ביל" ו"חגיגה בסנוקר", זה לא היה שונה. זה עדיין הרגיש כמו בדיחה פרטית. של ניצני – אבל עדיין דאחקה. על הדאחקה הזאת ערוץ 10 לא יכול לבנות להרבה זמן. את כרכור הפסדתי, מזל שהספקתי ל"איפה אתה חי".
|
|
|
|
|
|
|  | | יאיר ניצני. צילום: מתוך "אחורי החדשות", ערוץ 10 | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
