פסטיבל עכו 2016: כאוס מעורר מחשבה
נער סורי אנדרוגיני מנצח על סדר עולמי חדש, מסע בנבכי גבריותו השבירה של יפתח קליין ומעברים מטלטלים בין אווירת קרקס פרוורטי לזעקה קיומית במחזה של חנוך לוין שטרם הועלה בישראל. פסטיבל עכו לתיאטרון אחר ממשיך לשבור מוסכמות בשנתו ה-37
המילה שהכי תיטיב לתאר את ארבע ההצגות בהן צפיתי ביומו השני של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר היא "כאוס". שלא באופן מפתיע, הריאליזם פינה מקום לסוריאליזם והתמונה הבימתית שהתקבלה הייתה לעתים מוזרה, לפעמים מסחררת, אך תמיד מעוררת עניין ומחשבה. זה קסמו של הפסטיבל הזה, שכאילו נועד כדי להביא לעיר העתיקה חומרים שיוכלו לאתגר ממגוון בחינות את צופה התיאטרון הסטנדרטי.עוד כותרות:
• בי"ס לתקווה: ניצול או תיעוד?
• האם בוב דילן יואיל לקבל את הפרס?
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
• מהטוב לגרוע ביותר: כל הסרטים של טום הנקס
תשע הבכורות הן פרי עבודתם של יוצרים צעירים וותיקים, מוכרים יותר ופחות, שחלקן מבוססות על מחזה של ממש ואחרות ממש לא. אם מתעקשים למצוא קו מחבר בין כולן, הרי שהזהות האינדיבידואלית והקולקטיבית נבחנה על הבמות כחלק מחיפוש ההגדרה העצמית של הדמויות או של הבמאים.
"הליוגבלוס" שואלת את קהלה כמה רחוק הוא יהיה מוכן ללכת עם האמנות שלו. אני בספק לגבי התשובה. מחד, ההפקה המחויבת נשענת על עולם חזותי-תנועתי עשיר. מאידך, גבולות הטעם הטוב הופכים לעניין חמקמק ביותר. אומרים שמי שמעז לא טועה אך בכל זאת, לא בטוח שכדאי להעז בכל מחיר, כשעצם ההעזה פוגם בעשייה עצמה.
אריאל וולף, שחקן החאן, יוצר וכוריאוגרף, מגבש באמצעות ספר של ארטו אודות קורותיו של הליוגבלוס, נער סורי אנדרוגיני שהופך למלך באימפריה הרומית, שואו דקדנטי שמהלך על קו התפר שבין מנהיגות למגדר. הגיבור, שכמו שאר התפקידים מגולם על ידי גבר ואישה במקביל, מנהל אנרכיה בדיוק מושלם, מנצח ביד סדיסטית על סדר עולמי חדש.
השחקנים (שלומי ברטונוב, נעמה פרייס, ירון מוטולה, שרון שטרק, ישי בן משה ועדי גילת וגם זמרת האופרה קארין שיפרין) נרתמים בכל הכוח למופע ההזוי. הם מתפשטים, נחתכים, מכאיבים זה לזה, קופצים, מטפסים ונצבעים. החוויה על סף הדוחה. אין בה שום דבר אסתטי. בדף ההצגה מוסברת גישת "תיאטרון האכזריות" של ארטו, שפירושה לפיו שאמור לנמק את הבחירה בבימוי כה טוטאלי הוא "ביצוע פיזי ואף אלים של פעולה שנועדה לרסק את המציאות המדומה הצומחת, לתפיסתו, כעשב שוטה על תודעתנו ה'מתורבתת' המערבית".
בשלב מסוים אי הנוחות ממצה את עצמה ומהרצון להעמיק בתיאור הריקבון של הממלכה ואנשיה לא צומחת אמירה משמעותית כלשהי, למצער.
כמעט מתבקש להעניק ל"ערב שקופיות", מאת, בבימויו ובהשתתפותו של יפתח קליין את הכותרת שלעיל, לא רק כי הוא נשוי לשירי ארצי, בתו של שלמה ארצי (שאמונה על כתיבת חלק מהטקסטים; לפי הראיונות, ההצגה מבוססת בין היתר על זוגיותם), אלא מפני שזהו מעין מסע בנבכי גבריותו השבירה של בעל, אב ובן. ללא חיץ משמעותי בין היוצר ליצירה, נבנה פסיפס מחיי היומיום של דמות שדרך הנשים שבחייה מתמודדת עם משבר גיל הארבעים, השחיקה בחיי הנישואים, קשיי ההורות ושאר התסמינים האופייניים.
לכאורה, זו גרסת פרינג' ל"מחוברים". ה"אני" נמצא במרכז. קליין מעניק תיעוד אישי ואפילו חושפני לתוך האוטוביוגרפיה הפרטית שלו, גם אם הרחיק עדות. כשחקן אפשר בהחלט להכביר במילים על שלל כישוריו, דבר שנעשה כששיחק בקאמרי, אבל ב"ערב שקופיות" הוא מתגלה כקורא עדין ורגיש של התחושות שהוא משקף ברגעים הפואטיים של ההצגה. בסצנות הריאליסטיות, כולו משדר תהייה גדולה.
הן – הרעיה (טלי שרון הסופגת, האמפתית, הזועמת), האקסית (אלישבע וייל במשחק קליל וחכם) והאם (אסתי קוסוביצקי, חמה ואמיתית כהרגלה) – אחראיות על הסצנות הריאליסטיות, בהן אותו הגבר נאלץ להתעמת עם הכישלונות שלו. בסך הכל, מדובר בשעה נוגה שמלאה בקרבה ובניתוק.
• אחרי 15 חודשים בלבד: יפתח קליין פורש
סוסיא אחד, חייל תם ומסכן, שב מהמלחמה לאחר חמש שנים. בבית מחכים לו – לפחות כך הוא חושב – רעייתו ובנו. כשהוא נמצא על מפתן הדלת, הוא מגלה כי חייל שמן הוא בעלה של אשתו. בהמשך גם חייל גוסס טוען שהוא סוסיא. אף סוסיא לא זוכה בשם הנכסף ובהטבות הבאות עמו, אך החייל הרזה ימשיך לחפש את מקומו.
"החייל הרזה" הוא מחזה של חנוך לוין שטרם הועלה בישראל. כמו בכל מחזה לויני, יש בו את השנינויות וההתפלמסויות, את הקטנוניות האנושית להמשיך לחיות וגם עלילות מטורללות מלאות בחוכמה.
טל ברנר, שביימה לפני כשנתיים מחזה אחר של לוין שהועלה לראשונה, ממשיכה לייצר שפה בימתית אינטימית וכובשת שמדגישה את החמלה שבלוין. על הבמה המשופעת מתגוללת אגדה כואבת שמעוצבת כך שתיגע ביצרים ובמאוויים הסמויים והגלויים של הנפשות הפועלות. המעברים מאווירת הקרקס הפרוורטי לזעקה הקיומית חדים ולכן האפקט שברנר משיגה אדיר.
רועי אסף ניחן ביכולת לרגש ללא מאמץ. יש בו כנות כשהוא מדבר-מתוודה מה עובר במוחו של החייל. האנרגיות שהוא מביא והגשת הטקסטים הלוינית ראויה לשבח. אייל נחמיאס כחייל השמן במשחק קומי משובח ובמבע פנים חד. בפנים חתומות נינה קוטלר כאשת סוסיא מוסיפה לבלבול הזהויות. הילד טומי צור הוא הבן. ההבטחה של הערב הוא עלא דקה, בוגר טרי של גודמן ושחקן תיאטרון באר שבע, שמשחקו נפלא ושירתו קורעת לב. לוטוף נוייסר כסב העיוור מצוין גם הוא.
לאורך הצפייה תמהתי האם ליהוקם של שני שחקנים ערביים ותרגומו של אחד השירים (את המוזיקה, אגב, הלחין יהוא ירון) לערבית טעון באמירה פוליטית. מסקנתי היא אפוא שההצגה אוניברסלית מכדי לנקוט עמדה בנידון, ובכל זאת החיבור בין הסיפור לבחירות האמנותיות הללו אומר משהו על זכות השיבה.
גם אם היה אפשר לקצר פה ושם (ישיבה על כיסא פלסטיק באולמות האבירים היא לא דבר נוח), זו שעה וחצי של קסם תיאטרוני.
PA'AM, המוגדר כ"עבודת אור, וידאו וסאונד לבמת תיאטרון", הוא ללא ספק מופע בינתחומי שנדיר מאוד לראות. המוזיקאי ומעצב התאורה המבריק נדב ברנע רקם מארג של השראות מקלטות של דורון תבורי, ערן צור ואורה מאירסון, טקסטים של אלי אליהו ווידאו ארט מיוחד של נמרוד צין, והתוצאה היא מעין מיצג שמתנהל בחושך מוחלט על במה ריקה (חדי העין ראו את פאולו א. מואורה מסתובב עליה בעירום) ומנסה לפרש בצורות שונות מהו זיכרון וממה הוא בנוי. ברנע מכניס אותך לטריפ שקשה לצאת ממנו.
לא ברור במה בדיוק הקהל צופה וכיצד הכל אמור להתחבר לחוויה אחת, אבל זאת לא המטרה של PA'AM. אני מניח שברנע מנסה לגרות את החושים של צופיו או לגרום להם לטעום מכמה שיותר מהמרכיבים שיצק לתערובת. למרות שקשה למצוא את הידיים והרגליים בתוך הדבר הלא רגיל הזה, הרעיון לגמרי מקסים.
אקו"ם