'גאולה' ו'חיי המתים': המוות על פי חנוך לוין
שתי יצירות אופייניות על פי טקסטים של חנוך לוין מוצגות כעת על במות התיאטרון. שתיהן עוסקות בחשבון נפש והתבוננות פנימית כואבת, מתארות עולם מסואב ומדאיג, וכמובן, מרובות התעסקות מלבבת בהפרשות גוף למיניהן, כמיטב המסורת הלוינית
יש הרבה מן המשותף בין "גאולה" ו"חיי המתים": אלו הן שתי הפקות המבוססות על טקסטים מאת חנוך לוין שטרם הוצגו בתיאטרון הישראלי, שהחלו את דרכן בבית הספר לאמנויות הבמה במכללת סמינר הקיבוצים (האחת ממשיכה להציג באולם נחמני התל אביבי, השנייה בתיאטרון יפו) וחולקות שלושה שחקנים משותפים.
• מתיסיהו עונה לרוג'ר ווטרס
• קורע: גיא לואל נגד איה כורם
• חזון אחרית הימים: העירום יוסר מ'פלייבוי''
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"גאולה", שנכתב כשש שנים לפני מות המחזאי, נחשב לאחד ממחזותיו המיתיים, אותם הגדיר יצחק לאור בקטע מספרו המובא בתכנייה כ"ניסיון לכתוב טרגדיה מודרנית ולעצב מחדש את הסבל האנושי באופן דרמטי".
בניגוד ל"ייסורי איוב" ו"הנשים האבודות מטרויה", לא ניכרת בו השראה ספרותית ברורה מהמקרא או מהמיתולוגיה. הוא מתאר עולם מסואב, מעמדי ומדאיג. יש בו יסודות ריאליסטיים למדי ולא מעט פנטזיה. הסיפור הזה על ארבעת חלקיו - "הרצח", "החופש", "המכירה" ו"התהום" - מצליח להיות אכזרי ומרחם בו בזמן. החסד נעדר ממנו וכמוהו האהבה, ובמקומם שב העיסוק הלויני המלבב כל כך בהפרשות גוף למיניהן.
ישנו יקום מסוים - לוין לא ממש מסגיר פרטים לגביו - ובו שולטת כבירה (רוני גולדפיין המצוינת), אישה עריצה עם צבא מריקי שפכים ואחוזה מרהיבה; ישנם אנשים קטנים, עבדים חסרי קול, שמושתקים בצל שלטון אכזרי שמגמד מחשיבותם. המחזה מדגיש את קור הרוח שמורגש באוויר, על אף נישואיה הקרובים של הכבירה לארוס אלמוני.
זהו תיאטרון מופשט שכולו עליבות קיומית: זה נמצא בתיאורים הלא קלים לעיכול, בריטואל השכול, בניכור הרגשי הכמעט מוגזם, במחוות הקטנות שבמשחק ובאמירה הסימבולית של הבמאית טל ברנר, שנקטה במינימליזם שגורם לטרגדיה להפוך להכי נקייה שאפשר, בסיוע התפאורן אדם קלר, מעצבת התלבושות רוני וילוז'ני והמוזיקאי קובי ליליאן.
נקודת התורפה בהפקה הראויה, שנהנית מאנסמבל מפואר בן 16 שחקנים, היא הפרשנות הזהירה למחזה. עם קצת פחות יראת קודש מהפרה הקדושה ששמה חנוך לוין ויותר רעיונות סוריאליסטיים, החוויה הייתה מוחצת יותר. הגאולה, אם תהיתם, טרם הגיעה.
"חיי המתים", לעומת זאת, לא יועדה מראש לעלות על במה. מדובר בפואמה צנומה בממדיה משנת 1980, המגוללת מסע של איש מת בנבכי חייו, במהלכה הוא עורך חשבון נפש עם עצמו, מקונן על רגעיו האחרונים הלא ממומשים וחולק געגועים לאביו המנוח.
הטקסט נסתר מאוד בכוונותיו, אסוציאטיבי ונוטה לפיוט משתפך וקולח. ניתן למצוא בו גרוטסקה לצד עידון ופיקחון – ונדמה שאלה מרמזים על עיסוקה של היצירה בהשלמה, חרטה, צער ואמפתיה ממש על ערש דווי.
פירוקה של היצירה הלוינית הביא לעבודה מסקרנת של ניסוי וטעייה, שמעניקה פרשנות עדינה וחמה למילים. המבצעים מיטל נר, רוני עינב ועמרי רווה (שלושתם ממשתתפי "גאולה", והאחרון עושה עבודה מצוינת גם ב"פר גינט" באנסמבל עתים ומסתמן כהבטחה) וגם מעין רחמים ומיכאל צ'רני, מוצלחים ותוססים, ובסך הכל זוהי פנינה קטנה ומיוחדת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם