הזמרת אודהליה ברלין: "היחצן שלי זה הקב"ה"
הדרכים המוזיקליות שבהן פוסעת אודהליה ברלין לא תמיד מסומנות, אבל כאשר 3,000 נשים מתאספות לשיר איתה בהתרגשות גדולה - היא יודעת שבחרה נכון
"צוחקים עליי שאני מדברת כמו שיר: אל"ף, בי"ת, פזמון, ובחזרה לאל"ף", ספק מזהירה ספק מתבדחת אודהליה ברלין בתחילת הריאיון עמה. דקות ספורות לתוך תחילת הריאיון, היא ממהרת לאשש את הטענה - רגע אחד היא מספרת על דרכה המוזיקלית, וברגע השני היא מספרת אנקדוטה על אביה, הקלרניטן הוותיק מוסא ברלין.עוד כותרות ב-nrg:
- "מדינות ערב רוצות לסכסך בין איראן לפלסטינים"
- ראש לשכת רה"מ לשעבר ארי הרו עוכב לחקירה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רגע אחד אנחנו באולפן הקלטות בתל-אביב, ובשני אנחנו בירושלים, במופע "אוחילה" המתקיים בהובלתה מדי שנה לפני יום כיפור. רגע אחד אנחנו בעיצומן של הפקות מוזיקליות מורכבות, ובשני אנחנו צופות יחד בסרטון שצילמה עם תלמידי בית הספר שבו היא מלמדת, ובו הם עומדים על שולחנות ומלווים אותה בקולות כשהיא, מצוידת בגיטרה ובמשקפי שמש, מסלסלת לצלילי שיר של שימי תבורי.
לפעמים נדמה שכמו צורת הדיבור, גם החיים עצמם מתנהלים אצל ברלין כמו שיר עם פזמון חוזר. הולכים בכיוון אחד, אבל במקביל גם בכיוון שני, חוזרים לנקודה מסוימת וממשיכים משם לכיוון חדש, לא מוכר. הדרך המוזיקלית שעברה ועודה עוברת, דומה יותר לשביל הלא-תמיד-מסומן משירו של אהוד בנאי מאשר לאוטוסטרדת הלהיטים של דרך השלום.
"יש אמנים שהם כוכבים, וגם אני רציתי להיות כזאת בהתחלה, כי מי לא רוצה", היא מודה, "אבל יש אמנים שאצלם זה אחרת. נגיד אבא שלי - הוא כבר 55 שנה מנגן בחתונות. הוא אולי לא עומד בראש, אבל הוא כל הזמן קיים. הוא תמיד אמר לי בהקשר הזה שאנחנו רצים למרחקים ארוכים. זה משפט שאני לוקחת איתי".
הריצה למרחקים ארוכים היא זו שמאפשרת לברלין להתנסות בסוגים מגוונים של עשייה מוזיקלית בלי לחשוש שהאחד יבוא על חשבון השני. יש לה זמן, והיא כאן כדי להישאר. בימים אלה, למשל, היא עובדת על הקלטת אלבומה השלישי (בנוסף לאלבום ניגונים שהקליטה עם אביה), אך עושה זאת על אש קטנה בלבד. עיקר עיסוקה בשבועות האחרונים הוא עבודה כמנהלת המוזיקלית של פסטיבל הכליזמר ברעננה (שיתקיים ב-21.7), שבו משתתפים בין היתר עמיר בניון, מארק אליהו, מארש דונדורמה ואחרים.
"אני מגיעה לתפקיד כמנהלת הפסטיבל עם עשירית היגיון, ותשע עשיריות של משהו אחר. בעיקר אמונה", היא מתארת במשפט שיכול היה להתאים לתחנות רבות בסיפור חייה. "תמיד בלילה שלפני החזרה הראשונה אני בלחץ אטומי של 'מה עשיתי, מה חשבתי לעצמי'. ואיכשהו זה מסתדר. תביני, אני לא באמת קוראת תווים, ברמה מביכה ממש. בהפקות מהסוג הזה נהוג שלכל אחד יש תפקיד מוגדר, ושהמנהל המוזיקלי יודע מה הוא עושה. ואני - אני לא יודעת כלום.
"כשאני בוחרת נגנים, אני בוחרת קודם כול אנשים. לא אכפת לי מה מהירות האצבעות שלך כנגן. זה לא שהמקצוענות לא חשובה לי - היא חשובה לי מאוד, ומי שלא יגיע מוכן לחזרה לא ישתתף בהפקה הבאה. אבל לפני הכול, חשוב לי שהנגנים ירגישו כמו חבורה, שיכירו אחד את השני. אני מאמינה גדולה בחבורות".
רק בשלב מאוחר יחסית הבינה ברלין (34) שהעשייה המוזיקלית היא חלק בלתי נפרד מחייה. היא גדלה באלקנה, הצעירה מבין ששת ילדיהם של מוסא ודינה ברלין. בהמשך אימצו ההורים שני ילדים נוספים, בעלי צרכים מיוחדים.
"באולפנה היינו חבורה של כמה בנות ששרו וניגנו. אהבתי את זה, אבל ממש לא הרגשתי שאני שרה הכי יפה מבין כולן, או אפילו לא זו שמלחינה הכי יפה. לא הייתי 'הכי', אבל המוזיקה בערה בי", היא נזכרת. למרות זאת, לא פנתה עם סיום הלימודים לעיסוק מקצועי במוזיקה: "לאן היה לי ללכת? האפשרויות שהיו אז לנערה כמוני, שרצתה לעסוק במוזיקה, היו או לעזוב את העולם הדתי, או להופיע מול בתי ספר עם פלייבק בהרקדות וכדומה. אלה פחות או יותר האפשרויות שהיו".
לאחר שירות לאומי פנתה ללמוד מוזיקה וחינוך מיוחד במכללה ירושלים. "לא הייתה לי תעודת בגרות בשלב הזה, בואי נגיד ששם המשפחה עזר לי", היא צוחקת, רומזת לאביה מוסא, שכונה לא פעם "בכיר הכליזמרים בישראל". במקביל החלה ללוות כקלידנית תזמורת שניגנה בהרקדות לנשים, ומשם החלה להתפתח כמוזיקאית עצמאית.
במשך שנים ניגנה ברלין בהרקדות ובהתוועדויות לנשים, אבל "כל הזמן היה נראה לי שזו חלטורה, שהיצירה האמיתית שלי היא השירים המקוריים שכתבתי באותה תקופה. חשבתי שיום אחד אפרוץ איתם, ואז אפסיק לנגן שירים מסורתיים בהרקדות".
לפני כשמונה שנים התחולל בה מהפך תפיסתי שגרם לה לשנות כיוון. "פגשתי את אתי אנקרי במסגרת כנס שניגנתי בו עם אבא שלי. בדיוק היה לי יום הולדת, אז החלטתי לתת לעצמי מתנה: לאזור אומץ ולבקש ממנה להקשיב לשירים שלי. היא הסכימה, אז הכנתי לה דיסק עם כמה מהשירים שחיברתי. מכיוון שלא היו לי הרבה שירים, הוספתי לדיסק כמה שירים מהתוועדויות, מהקפות שניות. אחד השירים היה ביצוע שלי ל'והאר עינינו'.
"אתי התעכבה על השיר הזה, שאלה אותי עוד ועוד פרטים עליו. רציתי שהיא תעביר הלאה, לשירים שלי, אבל היא נדבקה לשיר הזה". באותו רגע, היא מספרת, הבינה שהביצועים לשירים מן התפילה ומהמקורות הם לא "סתם חלטורה", כהגדרתה. "הבנתי שזה כוח שכדאי לנצל אותו".
לפני שבע שנים נולד המופע "אוחילה", המאגד פיוטים ותפילות ומתקיים רגע לפני יום הכיפורים לקהל נשי. "לפני המופע הראשון, שהתקיים בבית אבי חי בירושלים, אמרו לי: 'השתגעת, מי תצא מהבית בזמן כזה?'. אבל האולם היה מלא, ופתאום את מגלה שעלית על משהו".
בשנה שלאחר מכן הוציאה את אלבום הבכורה שלה, הנושא את שמו של המופע: "ל'אוחילה' הבא הגיעו 350 נשים, בשנה שלאחר מכן 650, אחר כך 900, 2,000, והשנה היה קהל של 2,800 נשים שמילא את בנייני האומה. בשנה הבאה, בנוסף למופע בירושלים, אני מקווה להופיע גם בצוותא בתל אביב. אני לא אומרת את זה כדי להשוויץ, כי אף אחת לא באה כדי לשמוע אותי, אלא כדי להסביר את העוצמה של הדבר הזה. הנשים מגיעות בשביל 'אוחילה', לא בשביל אודהליה ברלין".
במה ההופעה הזו שונה מהופעות אחרות?
"בהופעות אחרות אני צריכה לחצוב את הדרך ללב של האנשים, ואילו כאן הקהל מגיע פתוח מהרגע הראשון. כי אני לא מגיעה בתור כוכבת, אלא מגיעה כחלק מהקהל. זה לא עניין דתי, זה עניין יהודי. אישה אחת אמרה לי על 'אוחילה', שאל המופע הזה נכנסות בודדות-בודדות, ויוצאות אחת. זו המטרה שלי. אני לא רוצה שיגידו עליי 'היא שרה יפה'; כלומר, אני רוצה שיגידו את זה, אבל זו לא המטרה. אני רוצה שאנשים ייכנסו להופעה, ויצאו ממנה אחרים".
ברלין מספרת על נשים שחוזרות אל המופע שנה אחר שנה, ומשתפות אותה לא פעם בקשיים ובתפילות שלהן. בין הנפעמות ממפגן העוצמה הנשי הייתה בשנה שעברה גם אשת התקשורת סיון רהב-מאיר, שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה: "זה לא 'מופע', והיא לא 'זמרת'. זו תפילה ענקית משותפת".
"קורה לי המון בהופעות שאני פותחת את הפה ונשים מתחילות לבכות, וזה כוח", אומרת ברלין. "אני חושבת שההתמודדות שלי עם הרווקוּת, בגלל שזו כזו התמודדות חיצונית, מאפשרת להרבה נשים עם התמודדויות אחרות למצוא את עצמן במופע. זה גורם להן להאמין לי. המשמעות של 'אוחילה' היא היכולת לגעת בלשד של הלב. ובשביל שזה יקרה, את כקהל צריכה להאמין לי. זה המופע הכי חשוף שאני עושה. זה כמו להתפשט לפני 3,000 נשים. אבל גם הן מתפשטות יחד איתי".
כמו בשאר ההופעות שלך, את מופיעה כאמור מול קהל נשי בלבד. העוצמות האלה היו יכולות להתרחש גם מול קהל מעורב?
"אני מאמינה שעוצמות כאלה של התרגשות יכולות לקרות גם לגברים, אבל כששמים נשים וגברים ביחד, האנרגיה היא שונה. אין מה לעשות. גבר שיישב ליד אשתו, יהיה לו קשה הרבה יותר לפתוח את הלב, להיות רך. הבחירה לא לשיר מול גברים לא מגיעה ממקום של 'אל תשמעו אותי בשום אופן'. אגב, ואני אומרת את זה בזהירות, אם הייתי מתחילה להופיע היום, לא בטוח שהייתי נמנעת מלהופיע מול גברים. לא כי אני פחות דוסית, אלא כי ההבנה הדתית משתנה. אבל לשירה של נשים יחד יש סאונד אחר, יש עוצמה. אם נוסיף לה קולות בס, זה לא יהיה זה".
יש ב"אוחילה" משהו כמעט חתרני. משהו שאומר - אם לנו הנשים אין מקום בשורה הראשונה של בית הכנסת, נעשה לעצמנו בית כנסת משלנו. "במשנה מסופר על הוויכוח המפורסם בין רבי יהושע ורבן גמליאל על התאריך הנכון של יום כיפור, שבו כזכור מנצח רבן גמליאל. אני אומרת ש'אוחילה' הוא התיקון של הוויכוח הזה - אנחנו הנשים מקיימות את יום כיפור דרבי יהושע. אני לא בנאדם של מלחמות ושל מהפכות, וגם אם יש משהו חתרני בהופעה הזו, או בדברים אחרים שאני עושה, הוא קורה בשקט, בלי כותרות", היא טוענת.
מאתגר יותר להתפרנס כמוזיקאית כשהקהל שלך מוגבל לנשים בלבד?
"לא מזמן התקשרה אליי מישהי שלמדה במזמור, בית ספר דתי למוזיקה, ואמרה לי: 'אני שונאת את זה שגורמים לבנות לחשוב שהן יכולות להצליח אם הן שרות רק לנשים'. אבל זה לא נכון. להיות מוזיקאי זו עבודה קשה, לא משנה מי הקהל שלך. מאוד קל לתלות את הקושי בזה שאני אישה דתייה, אבל האמת היא שזה קשה גם אם אתה מוזיקאי תל-אביבי שמופיע בפאבים".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה מצמצם את האפשרויות שלך. קחי לדוגמה את האלבום המצליח "צמאה", שבו מיטב האמנים שרים מניגוני לובביץ'. אין שם אפילו זמרת אחת.
"אני לא רוצה להיות במקום שבו לא רוצים אותי. הם לא מכניסים אותי? אני לא מכניסה אותם. ביום שייצא 'צמאה' נשי, הוא יכפיל את המכירות. עם כל הכבוד לברי סחרוף, אי אפשר לעמוד בפני אישה ששרה ניגון".
במקביל להצלחת "אוחילה", המשיכה ברלין ליצור מוזיקה מקורית ולאסוף חומרים לאלבום משלה. היציאה אל העולם המוזיקלי הגדול, היא מספרת, לא הייתה פשוטה עבורה. "התחלתי עם הרבה רגשי נחיתות, גם כי כאמור אני לא יודעת לקרוא תווים, וגם כי הרגשתי שקיים פער ביני לבין הנגניות התל אביביות שליוו אותי.
בחזרות, הרבה פעמים קורה שבין שיר לשיר מישהו מתחיל לנגן סטנדרט - שיר ג'אז מוכר, או איזה ביטלס - וכולם מצטרפים, אבל לי אין מושג. המוזיקה הלועזית לא נדבקת לי לנשמה. למרות שיש לי את הדיסקים הנכונים, ושאני מנסה, זה לא נדבק. כל הדברים האלה יוצרים תחושה של זרות, תחושה שאת מדברת בשפה אחרת".
אודליה ברלין - שביל של אור
יציאתו לאוויר העולם של אלבום האולפן הראשון שלה "שביל של אור" (2011), לוותה בלא מעט רגשות מעורבים: "היציאה מהעולם ההוא עשתה לי סטרס בנפש, שבדיעבד הבנתי שנבעה מרגשי נחיתות של מי שמגיעה ממקום אחר, שונה. נפגשתי אז עם יחצניות תל-אביביות, וכל אחת העבירה את הרושם שיש נוסחה אחת להצלחה, והנוסחה הזאת נמצאת אצלה. הלכתי לאיבוד.
יום אחד ישבתי בשיעור תניא, שבסופו אמרתי לעצמי - יאללה, היחצן שלי זה הקדוש-ברוך-הוא. אני משחררת לו את זה. כשיצאתי מהשיעור, קיבלתי טלפון מכתבת עיתון 'הארץ' שכתבה אז על תופעת הזמרות הדתיות. לא הרבה אנשים יודעים שליח"צ הזה אחראי הקב"ה".
באופן שהולם כל כך את אישיותהּ, עוסקים רבים משירי האלבום ההוא בחיפוש. "תן לי לעבור שלב", היא מבקשת בשיר רוקיסטי, ובשיר אחר, רך יותר, היא תוהה-מקווה: "אולי הפעם אמצא, אולי הפעם". את השירה מלאת הרגש של ברלין מלווה חבורת נגניות (וגם שני נגנים - מפיק האלבום יונתן כנען, האמון על הבס והגיטרות, ואביה מוסא), ובראשן המתופפת קרן טפרברג.
טפרברג היא נגנית מן השורה הראשונה, שהופיעה בין היתר עם שלמה ארצי וניגנה עם קרן פלס. "כשהתחלתי לגבש סביבי נגניות לאלבום, היה לי קשה. הייתה לי תחושה שהנגניות הדתיות שעבדתי איתן עד אז הן חברות, ושעם מוזיקאיות אחרות זה יהיה קר, מנוכר. אבל נוצרה סביבי חבורה שממש נותנת תחושה שהיא מאחוריי כל הזמן".
איך נוצר הקשר עם קרן?
"דיברתי איתה ממש אחרי שהיא חזרה לארץ אחרי תקופה ארוכה בחו"ל, וזה היה המזל שלי. תפסתי אותה בחלון ההזדמנויות הקצר שנוצר לפני שהיא נהייתה מתופפת מבוקשת, ונפשי נקשרה בנפשה. לא מזמן אמרתי לה שאם הייתי מתקשרת אליה עכשיו, ומציגה את עצמי כמו שהצגתי אז - 'שלום, אני דתייה, יש לי הופעה רק לנשים' - היא בטוח הייתה מנפנפת אותי".
החודשים שבמהלכם עבדה על האלבום היו עבורה תקופה של בירור ושל עיצוב מחודש של תפיסת העולם שלה. "יש באלבום שיר שנקרא 'הרף עין', שהמילים שלו הן: 'גם העין מרפה לפעמים ונעצמת לשנייה מלראות/ הלוואי שגם אני אעצום את עיניי מהרצון לראות כל הזמן/ ישועת השם כהרף עין'. הייתי בטוחה שהפזמון הוא "ישועת השם כהרף עין", אבל קרן והמפיק של האלבום אמרו שלא, הפזמון הוא 'הלוואי שגם אני אעצום את עיניי'.
חפרתי להם המון עם הסברים, עד שקרן אמרה לי: 'את מדברת כל הזמן על להרפות - אז תרפי!'. וזהו. הבנתי שמותר לי לסמוך על המוזיקה, לסמוך על עצמי. שלא צריך לחפש מסרים בכל מקום, או להסביר כל דבר. את זה למדתי ממנה".
לפני כחודשיים הגיחה לאוויר העולם יצירה חדשה בהפקתה של ברלין - האלבום "ניגון מולדת", ובו עיבודים לשירים ישראלים מוכרים בהובלת הקלרינט של אביה מוסא. לא פחות מ-15 שנה חלפו מאז שנהגה הרעיון ועד שיצא אל הפועל: "ככל שהתקדמתי מוזיקלית, אמא שלי הייתה שואלת שוב ושוב מתי אעבוד עם אבא על הדיסק שלו. זה לא היה פשוט, עד שלפני שנתיים החלטתי שאני לא מוציאה אלבום חדש שלי עד שאני לא מסיימת לעבוד על האלבום של אבא שלי", היא מספרת.
איך היה לעבוד עם אבא?
"אבא שלי הוא מקום מאוד יציב אצלי, ואני לומדת ממנו כל הזמן. את הדברים החשובים בעשייה שלי כמוזיקאית למדתי ממנו - לעבוד עם הלב, לעבוד עם הקהל. אגב, אמא שלי התאהבה בו אחרי שהיא שמעה אותו מנגן, ופנתה אליו בבקשה שישלח לה תווים בשביל חברה שלה. הוא ענה לה: 'אני לא מנגן לפי תווים, אלא לפי תווי פני האנשים'.
"אבא שלי פרגן לי המון לאורך כל הדרך ועזר לי עם האלבום הראשון שלי, לא לפני שהוא אמר שהוא היה שמח אם אתחתן קודם. אמרתי לו: 'מה אתה יודע, אולי הבחור ישמע את הדיסק וככה נכיר'. בקיצור, ההפקה של האלבום הייתה בשבילי הדרך להחזיר לו על כל הטוב הזה. היתרון בעבודה איתו הוא שאני מכירה גם את החולשות שלו, יודעת מה לא יצליח".
במקביל להפקות ולהופעות, ברלין מלמדת במסגרות שונות ובהן בית הספר "ראשית" בגוש עציון המשלב בין תלמידי החינוך המיוחד לילדים מהחינוך הרגיל: "אני אוהבת מאוד את ההוראה, זה מבחינתי ממש לא 'דיי ג'וב' שעושים רק בשביל הפרנסה. גם אין סתירה בין ההוראה לבין יצירה - זו יצירה בפני עצמה".
שיתפת פעולה עם אתי אנקרי, מיקה קרני ואחרות. מה החלום הבא?
"לנגן עם חוה אלברשטיין. ויש לי עוד חלום - לעשות מופע עם קרולינה ועם לאה שבת, מופע תלתלים. קרה לי פעם דבר מצחיק - הלכתי עם חברות ברחוב, ואיזו נהגת עצרה את הרכב ושאלה אותי: 'זו את, הזמרת?' כמובן שעניתי בחיוב, כל כך התלהבתי מזה שהיא מכירה אותי. אחר כך התברר שהיא חושבת שאני קרולינה. בקיצור, שיתוף פעולה בינינו הוא ממש מתבקש. אם יהודית רביץ תרצה להצטרף, נשקול לצרף גם אותה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם