ראשי » רייטינג » מוזיקה

ישנן בנות: מדריך הזמרות המלא

כבר הרבה זמן לא נרשם כאן גל כזה של זמרות מוכשרות ויצרניות באזז. שי להב חרש את האלבומים החדשים של הנבחרת הנשית, ונתן בהם סימנים. מהאנחות של אפרת גוש, דרך הצווחות של מיי פיינגולד ועד להבטחות של רוני אלטר

אחרי ההצלחה הפנומנלית של אלבום הבכורה, לעלמה זהר היו שתי ברירות: ללכת על סוג של אלבום המשך, עם הרבה חצוצרות, הפקה מצוחצחת ושלל גימיקים (הלו, ד"ש ממיגל), או להתכנס פנימה, לחפש אמירה יותר אישית ואינטימית, ובמידה רבה לוותר מראש על תרועת הפסטיבלים.

זהר, באומץ ניכר ונדיר למדי פה, הלכה על אופציה ב'. לא מעט אנשים אמרו לי על "שלושים ושלוש", האלבום השני של זהר, שהוא משעמם. מה שעורר אצלי רצון עז לחבוט בהם בחוזקה, עד שכל שאריות הבורות והרגלי הסיפוק המיידי ינשרו. אבל מכיוון שאני שמאלני חנון, שעדיין מאמין בהידברות עם האויב, פשוט המלצתי להם לדבר איתי אחרי האזנה שלישית. במינימום. כי "שלושים ושלוש", בהתאם לגיל שאותו הוא מבקש לייצג, הוא מסוג האלבומים שגדלים לאט. אין בו פיתויים זוהרים, כמו שאלבום הבכורה הכיל בשפע, הוא מינורי במפגיע והרגעים היפים עד כאב שבו חבויים מתחת לשכבות שצריך (וחובה) לקלף.

"תיזהר מהחושך", למשל, מחווה ברורה לחיפושית האהובה מכולן, הוא פשוט כישוף בן שלוש דקות ו-25 שניות. ג'ורג' הריסון מגרגר בקברו בהנאה. וברכות, כמובן. מחמאות גדולות גם לאסי איילון,

שמוכיח כאן ש"אלבום אישי" לא בהכרח שווה "לא היה תקציב, אז הלכנו על גיטרה אקוסטית והוספנו במיקס איזו ויולה". הגישה המבורכת של לבוא בקטן, לא באה פה על חשבון העושר והגיוון המוזיקלי.

בקיצור, עלמה זהר הביטה לקלישאת טראומת האלבום השני היישר לתוך העיניים, והחליטה פשוט לעבור מעליה. האלבום הזה לא משמר את הילת הכוכבות שדבקה לה, כמעט בטעות, אחרי היסטריית אלבום הבכורה, וזה כנראה הדבר הטוב ביותר שהיא יכלה לצפות לו. עכשיו היא תוכל לפתח בהדרגה ובאופן נורמלי יכולות בסיסיות, שההצלחה המפתיעה שמה בהולד, כמו הופעה על במה, למשל. ובשורה התחתונה, יהיה בסדר. כי עלמה זהר, כמו שמוכיח דווקא האלבום הזה, היא לתמיד.

איפשהו במהלך העונה הרביעית של "כוכב נולד", באדיבותם של ג'קו אייזנברג ומאיה רוטמן, החלה לחלחל התפיסה המטעה והמוטעית, שלפיה כוכבי "כוכב" הם לא רק מבצעים טובים, שמצלמת הטלוויזיה אוהבת לאהוב, אלא גם יוצרים מחוננים בחסד עליון. מאז, בכל פעם שמתמודד עולה לבמה כשהוא חמוש בשיר מקורי, צביקה וההדרים מקדמים אותו בהשתאות, משל מדובר בליאונרדו דה וינצ'י. תראו, הוא יודע גם לסמן באצבע את המספר שלו, לצורך שליחת אס-אם-אסים, וגם לחבר מילים בעצמו!

אצל מרביתם התוצאה הייתה סתמית, במקרה המחמיא. שירי ההולך בטל של ישראל בר און, או ה-אחי, איפה אתה, מבית עידן עמדי, עוררו געגוע אפילו ל"מדינה זונה, מדינה מוצצת" של ג'קו. אבל עתה מגיע אלבום שלם, זה של מיי פיינגולד, ומוכיח שכל אלה היו רק הקדימון. בואו נאמר שאם במחסני "מעריב" מצויים עדיין עודפי סטיקרים של "איפה הבושה?", הייתי ממליץ להדביק אותם כסימן אזהרה על גב עטיפת הדיסק החדש שלה, "סודה-פופ" (ולא רק בגלל ציור העטיפה המביך כשלעצמו).

פיינגולד , כפי שלמדנו ב"כוכב", היא מבצעת טובה ומלאת עוצמה. הביצוע שלה ל"היא לא יודעת מה עובר עליי", במסגרת המחזמר "לילה לא שקט", הוא רגע של חום אנושי מסנוור, בתוך ים הפלסטיק שמסביב. בראיונות שנערכו איתה היא גם עשתה רושם של בחורה אינטליגנטית, שהמכות שחטפה בחיים עיצבו והבשילו אותה. ועל כן, רק אלוהים, פיינגולד וגיל מרום - המפיק המוזיקלי של האלבום ושותפה ליצירה - יוכלו להסביר את הפיאסקו המכונה גם אלבום הבכורה של מיי פיינגולד. איך, לעזאזל, יצא תחת ידיהם מקבץ כזה של רצועות, שמזכיר הופעת סיום תיכון של י"בניקית מתלהבת, במקום של פיינליסטית מצולשת.

נתחיל בטקסטים. אוי, הטקסטים. צמרמורות של מבוכה, בלב החשיכה (זה דווקא שלי. ומדובר בביאליק, ביחס למקור). דוגמאות? "עבודה, חשבונות, להיות או לא להיות, כולם בני זונות". "בחור סטלן שאל אם יש כיוון, בלונדיני משגע היה כזה חנון חמוד, והוא חפר חוויות מאוסטרליה, כשבחור אחר הדליק לי ת'סיגריה". "אם זה המצב, אז למה סינדרלה לא גומרת במכות ת'אחיות החורגות?". למה, באמת? אני חושב שהתמונה הובררה.

נעבור ללחנים. רוק לפנים, על הפנים. בלי תחכום, בלי סטייל, ועם אינספור קלישאות חבוטות. לפיינגולד מותר לטעות. אצה לה הדרך, והיא מיהרה לרכוב על תהילת הכוכב כדי לקדם את החומרים שלה. אבל עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי, כדאי לה לחפש חומרים חדשים של יוצרים אחרים לאלבום הבא. מבחינתי, הוא יהיה אלבום הבכורה האמיתי.

האמת, קצת מצחיק להגדיר את רוני אלטר כ"הבטחה". גם כי היא נמצאת בשטח כבר שנים, מה שהופך את הפריצה שלה למרכז הבמה לשידור ארוך בסלואו מושן, וגם כי האלבום השקט והמופנם שלה לא בדיוק קורץ מהחומרים שמהם עשויה סנסציה. אפילו חודרי הפלייליסט שלו, כמו "נמרים", מדיפים מאלגנטיות שקטה ומאופקת. משהו כמו קובי פרץ, רק נשי. ובכל זאת, הבטחנו הבטחה.

בדומה לאלבומים אחרים בסקירה הזו, "כיס אוויר" הוא עדות חיה וקסומה לחטאי עולם המוזיקה העכשווי (מה שהופך את השם שלו לרלבנטי במיוחד). קודם כל, מדובר באסופת שירים הדורשת סבלנות, האזנה קשובה ויכולת להתנתק מהסביבה המיידית. במילים אחרות, אין פה להיטים לסלולר. והעניין השני: "כיס אוויר" הוא אלבום של פעם, במובן של דרך העבודה עליו. חיפוש מתמשך אחרי יוצרים איכותיים, בנייה הדרגתית של קונספט מוזיקלי והקפדה על כל פרט, כולל האסתטיקה של עטיפות הסינגלים. במילים אחרות: זה מוצר איכותי, הנשען על חומרי גורמה (כמו ההפקה המוזיקלית הנהדרת של עופר מאירי ואלון לוטרינגר, או הלחנים הקסומים של האחרון), ובייחוד - על ההגשה של רוני אלטר עצמה. לא מתלהמת, לא מתפוצצת מתצוגות תכלית, חודרת לאט אבל עמוק.

כמעט כל רצועה פה שווה ציון. מ"עירומה" הפותח והמרגש, דרך "לא לתפוס הרבה מקום", עם פתיח הפסנתר המטלטל, ו"חמש אבנים", שפשוט מהדהד מקורין אלאליות מלבבת (טוב, היא הלחינה. מדהים איך אי אפשר לפספס מנגינה שלה), ועד ל"הבכי", דואט יותר ממוצדק למילותיו של אלתרמן, עם אבא נפתלי אלטר. מכיוון שרוני אלטר היא, כאמור, חת'כת אנטיתזה מזמרת לבון-טון המוזיקלי הנהוג כאן כרגע, משמח לשמוע את התגובות המהללות שהיא גורפת. השאלה הגדולה היא, האם גם התגובות האלה הן לא יותר מבועה. או כיס אוויר.

פשוט מדהים מה שקרה לבחורה הזאת. ירונה כספי החלה את קריירת הסולו שלה (כלומר, המוקלטת, אם לא סופרים את דברי ימי להקת גוונים כהים וכו') באלבום הבכורה "תני לשתיקה לבעור" (2005). הוא היה כל כך מעצבן בעיניי עד שהוציא ממני אגרסיות נדירות, שבמסגרתן הפצרתי בכספי לתת לשתיקה לשתוק.

- ירין כץ חושב שזה אלבום השנה

זה היה אלבום יומרני, דחוס וקפוץ תחת, שהרגיז דווקא בגלל הפוטנציאל הגדול שרבץ מתחתיו. אבל אז, אחרי שלוש שנים, הגיע - כמעט מהמחתרת - "הירקון 51", האלבום השני, שהפך אותי לגמרי. תרתי משמע. כספי חשפה שם את קצוות העצבים שלה, והגישה מפגן מרהיב של רוקנרול מחוספס ואמיתי, בלי מיליגרם של שומן או פוזה. ועדיין, בדומה לאלבום הבכורה, הייתה שם איזו חומה בצורה של רצינות תהומית, שלפרקים פלרטטה עם פאתוס. והנה, גם החומה הזאת נפלה.

"אגו", האלבום החדש של כספי, הוא דוגמה מרהיבה לחשיבותה של חוסר רצינות (שנלקחת, כמובן, בכל הרצינות). הרוקנרול המשובח של כספי, שעדיין נתמך כאן על ידי הטריו המוכח של עומר הרשמן, יאיר יונה ורן יעקובוביץ', מהול הפעם בהומור, באירוניה עצמית, ובקורטוב מבורך של קלילות. כמעט הייתי אומר "כיף", אבל אני פוחד להפחיד את כספי. "מה שניצת" הפותח הוא המנון דיסטורשן מנצח מהסוג הישן והטוב, שבו הפזמון נולד כדי לצרוח (בכל זאת, מדובר בילדת ניינטיז). "בלה בלה בלה" החינני נשמע כמו משהו ישן וטוב של ג'ו ג'קסון ו"אגו", שיר הנושא, הוא פצצת אירוניה חכמה על הפובליציסט התל אביבי בשקל תשעים, ש"כשלא יהיה לו מה לומר, אז יגיד חזק יותר".

בקיצור, אני לא יודע מה כספי לקחה בין השנים 2010-2005, אבל אני רוצה גם. אגב, בשיר המסיים, "סבלנות הורגת", הרצינות שבה לביקור, והפעם מבורך. כספי מנסה להזכיר לעצמה ש"רק בצעדים קטנים כל התפילות ימריאו", אבל מגלה בכל פעם מחדש שהסבלנות הורגת. שהיא "מנסה לזוז קדימה אבל נחבטת מאחור". אני דווקא אופטימי ביחס לתפילות שלה. עכשיו רק נשאר לשדרג את הקנקן, כי מה שבתוכו משתבח. על מה אני מדבר? עטיפת הדיסק החדש, למשל, שלהגדיר אותה כ"לא מזמינה" יהיה אקט נדיב ומפויס, ברוח יום הכיפורים.

בואו ניפטר מהבולשיט על ההתחלה. במקרה של יעל קראוס, בדומה לזה של אפרת גוש, עובדת היותי גבר סטרייט בעל צרכים ברורים ומיידיים וחולשה בסיסית לנשים מהזן השברירי, פוגעת אוטומטית בכל מראית עין אובייקטיבית. הקול הספק ילדותי ספק מתפקע מבשלות של קראוס, בצירוף העיניים הכי ירוקות והכי עמוקות במוזיקה הישראלית, מחרמנים אותי עוד לפני האקורד הראשון.

ובכל זאת, שנים של כאב ביצים, כתוצאה מהאזנה לזמרות ישראליות עקרות, הכשירו אותי להפריד בין עיקר וטפל. וליעל קראוס יש בהחלט מקום של כבוד בקבוצה הראשונה. האזנה ראשונה ל-"Boutique" עוררה אצלי דווקא לא מעט אנטגוניזם. מעבר לבחירה הבסיסית של קראוס באנגלית - שלא משנה כמה דיונים ייערכו בסוגיה, מפריעה לי תמיד - התעורר אצלי חשד שהרצון שלה להישאר מיוחדת, במובן המיוחדג' של המילה, התגבר על המוטיבציה הפשוטה והבסיסית של לעשות מוזיקה טובה.

השיטוט של קראוס במרחבים אזוטריים כמעט של בי-בופ, עם מחוות לכוכבות עבר שזהרו בשנות ה-50 של המאה הקודמת, נשמע כמעט מעושה. אבל בהאזנות הבאות התחלתי להאמין לה. קראוס לא משחקת, היא פשוט אחרת. ברגעים מסוימים היא אישית ומרגשת ("Subway"), באחרים היא מתיילדת בחן שפשוט ניגר, כמו דבש פרברי ("Boo"), לפעמים היא מתחילה עם המיקרופון בפלירטוט הגובל בהטרדה מינית ("Flirt") וברצועות המשובחות ביותר היא משלבת בשיא הטבעיות בין מוטיבים מזרחיים וחטיבת קצב מערבית ("Floor").

אפשר לתהות על מידת הרלבנטיות של קראוס במציאות הישראלית העגומה של 2010. או על ההחלטה המודעת שלה להתחבא בתוך "בוטיק", במקום לצאת קצת אל הבאסטות שבחוץ. כי את הנתונים להצליח גם בכללי השוק של השוק יש לה (קול מיוחד, מראה מצודד וגו'). אבל היא החליטה לא להתפשר, או כפי שאומרים בקלישאית בלתי נסבלת: "הלכה עם האמת שלה". אני אשמח ללכת אחריה.

אני סאקר של אפרת גוש. מההתחלה. מת על הקול שלה, על גישת הספק ילדה ספק אישה, על החתוליות המודעת לעצמה, אבל גם הבלתי ניתנת לאילוף (לכאורה). ובעיקר , על האותנטיות. כן, כן, אותנטיות. דווקא מה שרבים אחרים פירשו כמניירות, או כמשחקי טיזינג בנדמה לי, תמיד התקבל אצלי כקול מקורי באמת, של בחורה שהחן האמיתי שלה הוא דווקא בכך שעדיין אינה מעוצבת. ובעיקר: שלא מפחדת להתעצב לנו מול העיניים.

מי שזוכר את ההופעות הראשונות של גוש יודע שלפני עידן הקוקטיות, הייתה שם ילדה כמעט מפוחדת, שהתחבאה מאחורי המיתרים של יוני בלוך. וזה היה מקסים. בדיוק כמו הפאזה הבאה, שבה גילתה את כושר הפיתוי המפותח שלה. כשיצא "אה אה אה", הסינגל הראשון מתוך המיני אלבום החדש, יצאתי מגדרי מעל דפי המוסף הזה. חשבתי שגוש הגיעה סוף סוף למקום הנכון לה, במסגרת המסע ה - מקסים כבר אמרתי, נכון? - מרתק שלה. נשי, אסרטיבי ומלא ביצ'יות, אחרי ההתנתקות ההכרחית משכונת ההיה-ממש-נחמד של יוני בלוך.

גם "מצעד הגאווה" שבא אחריו שימר את ההבטחה, והמחיש על הדרך כישורים מפתיעים בתחום הכתיבה. אלא שאז הגיע המוצר המוגמר, הכולל בסך הכל ארבעה שירים נוספים, והבעיה התגלתה: דווקא ההפקה המוזיקלית מלאת הברק והדומיננטית של תמיר מוסקט הפכה את אפרת גוש לסוג של בובה. נכון, בובה מזדיינת, מזיינת ומעשנת, אבל עדיין בובה. השבריריות המבורכת של שני האלבומים הקודמים פינתה מקום לזמרת המשחקת דמות, במקום לגלם את עצמה.

וכך, גם אחרי אלבומה השלישי, שבה גוש לנקודת ההתחלה. זו שמצפה ממנה לאלבום גדול באמת. החדשות הרעות הן שלא בטוח שאלבום כזה בכלל יגיע. החדשות הטובות הן שבמקרה של גוש תמיד יהיה מעניין לבדוק מחדש.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...