גופה של תוכנית: עובדה משדרת דברים שאסור

אילנה דיין בחרה להגיש לצופיה סרט סנאף בעטיפה יפה. אבל דיין והקולגה חיימוביץ' צריכות להפנים שפרובוקציה זה לא תחקיר

אלקנה שור | 10/12/2013 8:34 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר RSS
אתמול שודר בערוץ 2 סרט סנאף. סרט סנאף הוא סרט המציג מוות של אדם, מוות חזותי, מפורש, ללא צנזורה. לעתים הוא מתובל באונס,
אילנה דיין, עובדה
אילנה דיין, עובדה צילום מסך
שוד או עינויים. יש אנשים - ושהפסיכולוג שלהם ייהנה מההכנסות - שבאמת נהנים מזה. בשבילם, האינטרנט הוא התגשמות חלום, בדיוק כפי שהאינטרנט הוא התגשמות חלומם של פדופילים וסוטים מכל מין וסוג. אין ברשת, כמעט בכלל, צנזורה. בטלוויזיה, לעומת זאת, יש צנזורה או בקרה, קו אדום, מוסכמות שאותן ממעטים לשבור. אלא שאתמול הגישה אילנה דיין ב"עובדה" סרט סנאף ערוך היטב, מלווה בקריינות מנוסחת, פסקול מלטף, אפילו שיר של פוליקר ("דברים שרציתי לומר").

מתי מילוא סבל 25 שנה מפרקינסון. לאחר שמצבו הסופני הידרדר התעקש לפנות ל"דיגניטאס" - חברה שוויצרית שמאפשרת לחולים סופניים, תמורת סכום מכובד, ליטול קוקטייל קטלני ולהתאבד. בישראל, עלתה "דיגניטאס" לכותרות לאחר שעדי טלמור המנוח בחר לסיים בעזרתה את חייו. מתי מילוא טס לשוויץ בליווי בתו, כשאת השניים מלווה אילנה דיין וצוות "עובדה".

אי אפשר שלא לחוס על מילוא. אי אפשר לשפוט אותו, את בתו, אשתו, חבריו. הסבל נוראי, ההידרדרות חדה, הדעיכה מתמשכת. המחלה הארורה מרטשת את צלם האנוש עד לניתוק סופי. האדם אולי מתנתק, אבל הגוף ממשיך לפעום. "איך ללכת זו החוכמה", אומר מילוא למצלמה. זו מלווה את השיחות האחרונות, את הפרידה, את ההליך המצמרר. כל פרט ופרט, אפילו השיחה האחרונה עם אשתו ומילותיו האחרונות, מתועד. רק רגע השתייה, כלומר המוות עצמו, נחסך.

דיין שואלת שאלות מתבקשות, אבל העטיפה מחבקת. הסיפור, לומד הצופה, הוא סיפור גבורה.
אם נפשיט את הסיפור מהעטיפה ומההקשר, נישאר עם סיפור התאבדות. בדרך כלל המצלמה מפספסת את הרגעים המקדימים. היא מגיעה לאחר שאדם קפץ אל מותו או בלע כדורים. היא יכולה לנסות לשחזר, אבל אין לה את הדקות הללו, הקריטיות, שבהן מחליט אדם לשים קץ לחייו. כאן, בפירוט ובדעה צלולה, מצולם מתאבד טרם המעשה. הוא מגיש את הרגעים האחרונים. לכן, בלי הפסנתרים והדמעות, מדובר ביופי של סרט סנאף.

מחלות סופניות, במיוחד הניווניות שבהן, כרוכות בעינוי איטי ומתמשך. אין כמעט אדם, כולל הח"מ, שלא נתקל בהן במעגל קרוב או רחוק. רבים מהחולים מסרבים להפוך לנטל. ההחלטה - התמודדות או ויתור - בלתי ניתנת לשיפוט. המסר כן.

"עובדה" שרה אמש שיר הלל לוויתור. היא הציבה פוסטר מסוגנן בפני אינספור חולים סופניים (שחלקם אגב, לעולם לא יוכלו להרשות לעצמם ביקור ב"דיגניטאס" ולכן אפוא, ייאלצו להתמודד) ופתחה פתח רחב. למה לי, יחשוב חולה סרטן, לעבור מסכת הקרנות וייסורים? אטול את חיי כאן ועכשיו. החלטה כזו, כמו של מילוא ז"ל, אולי מוצדקת מבחינתו ומבחינת משפחתו, אבל אסור שתשודר. הבחירה המודעת במוות, אם בכלל, ראויה למחשכים, לצנעה, לא לרחובה של עיר.
 
וישנו העניין הטלוויזיוני. "עובדה", כמו "המערכת" המתחרה, היא תכנית תחקירים. שתיהן, לפחות בשבוע האחרון, העדיפו ללכת אל הצעקה או הצמרמורת, הפרובוקציה או הסנאף. הנחמה תבוא עם "המקור" של ערוץ 10 שחוזרת בקרוב ובוודאי תמשיך להחזיק על גבה, לבד ובנאמנות, את התואר תכנית תחקירים.
 
"עובדה" ערוץ 2, 21:00
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

אלקנה שור

צילום:

כתב "סופשבוע" ומבקר טלוויזיה במעריב

לכל הטורים של אלקנה שור

פייסבוק