"שתיים דובים": מאיר שלו מענג את השפה
מאיר שלו כתב, שוב, סיפור על מוות, בגידה ונקמה. בין סוגיות מגדריות ולגלוג עליהן, ובין גיבורים מזן מקראי, מבצבצות במפתיע תשתיות תלמודיות
הדמות המספרת בספר, רותה, לועגת לחוקרת המגדר שבאה לראיין אותה על "סוגיות מגדריות במושבות הברון". "זה מספיק מגדרי בשבילך?", תשאל אותה מדי פעם. הדרך שבה תשיב לה על שאלותיה תשים ללעג ולקלס את היומרה לספר סיפור בתבניות מגדריות ותחת זאת תספר סיפור מקראי באופיו, כדרכו של שלו מימים ימימה, סיפור על מוות, בגידה ונקמה.
ומה רוביק רוזנטל חושב על "שתיים דובים"?
מקראות גדולות
"אט יתעוותו אנשי החיל, אט יזועו שומרי הבית, יתרופפו החיבורים, תכהה העין. כאן תינתק רצועה, כאן צינור יטפטף, טיח יתפורר, אוזניים תיחרשנה ובטלו הטוחנות, אבל לא אצלך סבא זאב. אצלך בבת אחת. נשבר הכד על המבוע, ונרוץ הגלגל אל הבור, ושב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" (עמ' 166).
"זה יפה מאוד, מיוחד", אומרת המראיינת כשהיא שומעת את מילות ההספד שכתבה רותה המורה לתנ"ך לסבא שלה. גם הנוכחים בלוויה יתפעלו ולא יזהו את המקור. "אני מסכימה איתך", עונה רותה, "אני יכולה להחמיא לטקסט הזה בלב שלם, כי לא אני כתבתי אותו. את הרוב העתקתי מקהלת".
"התיישבתי עם קהלת לכתוב הספד לסבא", תספר רותה בהמשך. כמוה יכול היה מאיר שלו לומר על עצמו: התיישבתי עם אברהם, יצחק ויעקב, שלמה ודוד, אלישע וישעיהו... לכתוב לכם ספר.
שלו שואל מן התנ"ך תבניות סיפוריות ותחביריות: תבנית לאה, יעקב ורחל ב"רומן רוסי", תבנית עשו ויעקב ב"עשו" ועוד. הספר הזה לא שונה מקודמיו. פירות מצ'וקמקים בו הם "תאנים אשר לא תאכלנה מרוע". "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני", מתארת אישה את אהבתה לבעלה. כשאב ובן יוצאים למסע שממנו ישוב רק אחד מהם, כותב המספר ב"עקדתית" "וילכו שניהם יחדיו", ואת המבקשים להצטרף הוא מותיר מאחור עם החמור. יש גם וריאציות: עז ולא איל (טשטוש מגדרי?) תסתיר גופתו של מת ולא תמות תחתיו.
בין מוות לאהבה.מתוך הרצאה של שלו בנושא אהבה בספרים
אדם שאבל על בנו המת משתמש במילותיו של דוד המלך – אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי. על אם הילד המתה יאמר האב בלשונו של יעקב ליוסף – שמה קברתי את אמו. גיבור שאינו מחודד כל כך משתמש בדימויים מקראיים מוצלחים פחות: "אם בת פרעה תבוא, ועדיף עם נערותיה, הוא יסביר להן בדיוק איך למשות אותו מהמים, ומה לעשות בו אחר כך" (עמ' 112). כשהסיפור היסודי בספר הולך ומתגלה כסיפורו של אדם שכבודו נפגע והוא נוקם נקמה אכזרית בפוגעים בו, גוברת ההכרה מדוע שאל המחבר את שם ספרו מסיפור מקראי ידוע שבו נקמו שתיים דובים את נקמת הכבוד המושפל של הנביא.
"את לא אמרת לי ממה נטע מת", אומרת המראיינת, את התשובה הנוראה היא מקבלת באחת הפסקאות החזקות שבספר:"למות מהכשה של נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? מה עובר עליך אלוהים? אנחנו כבר לא בתנ"ך. צא כבר מהמכות מצרים האלה, מהשרפים ומהנחשים ומכל השידפון והירקון והשחין והצרעת שלך. התקדמנו. היום כבר אפשר להידרס במעבר חציה, להתפוצץ בפיגוע, מנת יתר, אש ידידותית, אש לא ידידותית, התרסקות מטוס. מה נפלת על הילד המסכן שלי עם הקטע הכי עתיק שלך? ומה עוד תוציא לי ממחסן התחמושת שלך? ארי יעלה מגאון הירדן? שתיים דובים תצאנה מהיער ויבקעו ילדים?" (עמ' 98).
החידה שנפערת כאן, מדוע מת נטע הקטן מהכשת נחש, מקבלת את פתרונה, הפלא ופלא, לא רק במבנים תנ"כיים אלא גם מחוץ להם. ובינתיים שואל עופר, תלמידה האהוב של המורה רותה, שאלה טובה אחרת: "אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל, ושתי ילדים?".
אתה צודק עופר, עונה לו המורה, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה. יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת" (עמ' 110).
שגיאה שעושה התנ"ך היא שגיאה קדושה, אומר שלו במקום אחר, ספק באירוניה ספק ברצינות. שלו סולח לשגיאות תנ"כיות, ויש בלבו מחילה ונחמה גם עבור גיבוריו החוטאים בחטאים תנ"כיים. האדם מקנא, גם האלוהים מקנא. שניהם לא מושלמים בעיניו. הסופר מוכן לסלוח לאדם ופחות סולח לאלוהים. כשנשבר לִבה של האם השכולה היא אומרת: "אלוהים לא מסוגל לשמוע את התדר שלי, חרשו אוזניו מהשופרות והתפילות". קשה שלא לראות איך בין המילים שלה מבצבץ הסופר והעיתונאי שאוהב את התנ"ך אבל שונא את אלוהי-הדתיים.
אולי לכן החידוש בספר הזה מפתיע כל כך. אני מבקשת לטעון טענה, אולי נועזת, שבספר הזה מאיר שלו, חניכו המובהק של דור "מהתנ"ך לפלמ"ח", חורג, לראשונה, מהמבנים המקראיים השגורים על פיו ושעליהם גדל ומרשה לעצמו להשתמש באגדות חז"ל.
במה חטא הילד ומדוע מכל המיתות המשונות נבחרה עקיצת הנחש כדי להמיתו? אמת נכון: מות הילד נטע הוא מעשה מקראי מובהק של אל קנא ונוקם עוון אבות על בנים ועל שילשים. ואם תרצו של אבות שאכלו בוסר ושיני בניהם קהו. מות ילדים הוא בלתי נסלח, אומר שלו בסיפור הזה. נקמת מעשה נורא כזה היא נקמה מקראית של עין תחת עין, ילד תחת ילד.
אבל אי אפשר שלא להיזכר כאן גם בביטוי החז"לי הידוע על אותם שמתו "בעטיו של נחש" (בבא בתרא יז, א). לולא חטא הנחש הקדמון בגן העדן, התפתותם של אדם וחוה ועונשם – אל עפר ישובו – היו הללו חיים עד עצם היום הזה, כי לא עשו כל חטא. הנחש אמנם אינו הסיבה הטכנית למותם של אלה, אלא הסיבה התיאולוגית. כזהו נטע, שתיל טהור מגן העדן שנתלש משם באכזריות בעטיים של חטאים קדמוניים מאוד.
מאיר שלו מתכתב עם חז"ל? לא הייתי מעזה להעלות השערה כל כך מופרכת אלמלא תומכות בה דוגמאות יפות נוספות. הוכחה נוספת לשימוש חשאי של שלו באגדת חז"ל היא בסיפור תחילת ידידותם של איתן ודוב, בעלה של המספרת ואחיה. סיפור ההתיידדות הזאת מתרחש בבריכה, ושופע דימויים ותיאורים הלקוחים מאגדת ר' יוחנן וריש לקיש הטובלים בירדן, שם מציע ר' יוחנן את אחותו לאישה לחברו החדש. "אם אתה בקטע של צלילה, אתה צריך להכיר את אחותי, היא צוללת הרבה יותר טוב ממני", (עמ' 115), אומר דוב לאיתן. האח אכן ישדך את אחותו לחבר החדש שצלל אחריו במים, והם יאהבו ויינשאו זה לזה וייוולד להם ילד והילד ימות וישבור את לבו של האב עד טירוף הדעת.
ולמי שלא שמע בכל אלה את סיפורם של שני החברים הגדולים ר' יוחנן וריש לקיש, אביא כראיה ניצחת ויכוח קטן שמתרחש בין האישה לאהובה בשאלה איזה מראה יפה יותר. אחת האופציות, זו שניצחה, היא, שימו לב: "גרגירי רימון הנתונים בכוס כסף, מונחים בין אור לצל בשעת שקיעה". אתם הרי לא צריכים את הגמרא המפורשת בבבא מציעא (פד, א) כדי להיזכר בדימוי היפהפה הזה על יופיו של ר' יוחנן. והנה, כשם שדורש שלו את פסוקי התנ"ך ועלילותיו ושוזרם לתוך סיפוריו שלו, כך גם כאן: המודל התלמודי של יחסי ריש לקיש ור' יוחנן על הליסטים שבא מבחוץ ומתקבל לתוך החבורה האליטיסטית של בית המדרש מקבל אצל שלו עיצוב משפחתי של איש זר המתקבל באהבה לתוך שורותיה של המשפחה המיוחדת והסגורה. הטרגדיה תפרק את האיחוד הזה, והאשמה תציף את הזרות. שני סיפורי המקור – התנ"כי והתלמודי - הסתיימו בטרגדיה. שלו מציע להם כפרה ותיקון.
אז מה קרה כאן בעצם? האם עומדים אנו בפתחו של עידן חדש בסיפוריו של שלו, שמעתה יתבססו גם על אגדות חז"ל ושפע הטוב הצפון בהן? אם כך הדבר, הרי שבזאת מצטרף הוא לגל החדש והמשמח המציף את התרבות היהודית-ישראלית העכשווית וזו בשורה לא רעה בכלל.
שורות אלה נכתבות בסופם של ימי העיון בתנ"ך של מכללת הרצוג. השנה יצאתי מהם בתחושה מרוממת במיוחד, בשל המגמה שבלטה בהם כל כך לספר את סיפורו של התנ"ך כתורת חיים המחיה את לומדיה ומדגישה ערכי מוסר ואהבת אדם. על רקע תחושות אלה התלבטתי מעט כששאלה אותי ידידתי הסופרת העסוקה מה והאם תרוויח מקריאת הספר הזה.
שני דברים, עניתי לה. האחד – עונג שפה. איני יודעת אם קיים ביטוי כזה בעברית, אבל ללא ספק ספריו של שלו המלהטט ומפלרטט עם העברית הם דוגמה לו. השני – הזדמנות להרהר בהעדפותיו של סופר. ביחס בין מוסר ליופי, ובין אתיקה לאסתטיקה. שלו סולח לגיבוריו האהובים בקלות יחסית, לעלובים שבהם לא יסלח לעולם.
מה דרוש לה לדמות כדי שתיאהב על ידי שלו ומה הופך אותה לבלתי נסבלת בעיניו? התשובה לשאלה הזו נמצאת מעבר לטוב ולרוע: אם הדמות ישרה אמיצה ואותנטית כדמותו של סבא זאב – אזי לא חשוב עד כמה חטאה, קנאה, שנאה, רצחה ואף ירשה – היא תיאהב, תכפר ולבסוף ייסַלח לה. אבל אם תעז לחטוא בטיפשות, ברחמים עצמיים או חמור מכך: בקלישאתיות – או אז נידונה היא לחרפת עולם.
שתיים דובים
עם עובד, תשע"ג 2013, 369 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם