קראתי במהירות והנאה את הספר ותודה מקרב לב לסופר. חשתי את אהבתו הרחומה לאנשים , כשכל אחד מגיבוריו רווי חולשות ומעלות, ככולנו.
ספר מדהים בעיני ואני מקווה כי רבים יקנו ויהנו ויזכה להערכה ראויה.

אני חולק כמעט על כל הנאמר בכתבה

והמחלוקת העיקרית שלי: חז"ל אצל שלו.
לדעתי: לא היה ולא נברא.

אצל שלו, ותבדקו טוב טוב - אין איזכור של ביטוי תנ"כי (וגם מביאליק ואחרים) בלי ששלו יגלה מאיפה זה לקוח, וגם יסביר בטרחנות אין קץ, ובהתיפיפות אין קץ - מהו המקור.

צריך שמישהו פעם יגיד לו: מאירקה! בדיחות - לא מסבירים. זה הורס את כל הכיף. וכנ"ל לגבי ארמזים.
לכן, אילו באמת ידע שלו שהחברות בין דוב לאיתן (מגיבורי "שתיים דובים") מזכירה ולו במעט את ריש לקיש ורבי יוחנן - הוא כבר היה מנפח לנו עם זה את הראש עד התפוצצות.

המסקנה הפשוטה: זה יצא לו במקרה.
ה"תגלית" של גברת חיותה מזכירה במובן זה את ה"סמליות" של דליה, אשת דוב.

גם על יופיה של העברית אני חולק.
יותר מדי ניכר המאמץ להבריק ולהפליא את הקורא בידענות.
אצל שלו יש השקעה אימתנחת בחנופה לקורא.
המחבר מזכיר כל רגע לקורא שהוא קורא ספרות איכותית. איך? הוא מסביר לו כל ביטוי וכל "חוכמה", שיידע שמדובר במקור תנ"כי. או בביאליק או באלתרמן.

עברית יפה , יש לעמוס עוז, או לעגנון (להבדיל!). משהו שזורם לך בתוך הגוף כמו מוסיקה. ולא צריך להסביר כלום

כל פעם שאני קורא ספר למבוגרים של מאיר שלו אני נפעם מלשונו העשירה, מהידע המקראי האינסופי שלו, גם מהכרתו את הספרות והשירה וגם מאופן בניית העלילה. הוא בונה אותה בצורה מושלמת ומשאיר אותנו במתח עד הפרק האחרון.
אין ספק שהאיש ראוי לפרס ישראל בספרות.
מצד שני, האיש מטורף לגמרי. הדמיון שלו פרוע ומופרע. מקריאת הסיפורים שלו אפשר לחשוב שבכל תולדות הציונות מדובר בהיסטוריה של אנשים מעוררי פלצות ומעוותים. אני מסכים מאוד עם תגובה מס' 5 ששלו לא מצליח להשתחרר מדמויות הסב-מפלצת לאורך ספריו, אבל בגלל החלק הראשון של דברי, אינני מבטיח שלא אשוב ואקרא את ספריו.

משהוא כמו וודי אלן ותסביך האם שלו? אכן השפה נהדרת , אך נראה לי שזה הספר האחרון שלו שאקרא.

אני לא מחפשת רבי מכר. קראתי בחרדה את הספר. לא יכולתי לעזוב אותו שלחתי אותו לבתי בשיקגו. נהניתי מכל רגע. השפה עכשבית לא מליצית.המילים נבלעות ממש בצורה פיזית פשוט כף

כמעריצת ספרי מאי רשלו- התאכזבתי. שלו עשה לעצמו חיים קלים בבנית הדמויות ומתן הסברים על ההתנהגות שלהם. אבל אני חייבת לומר שהכתבה והפרשנויות הפחיתו את אכזבתי מהספר.

אילמלי מלחכי פנכה ועכוזיים היה מזמן מגיע למקומו הראוי בשוליים.