וזאת לתעודה: הסרטים התיעודיים שהביאו לשינויים הגדולים
שני סרטים ישראליים מועמדים השנה לפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. נכון, זו לא הקטגוריה הכי סקסית, אבל לפעמים דוקו אחד מספיק כדי לעשות מהפכות מהסרטים
הרגשות המעורבים בנוגע לסרטים רק הלכו והחריפו לאחר שדוידי הדגיש כי הוא לא חש שהוא מייצג את ישראל, ומורה מצדו טען שיהודי ארה"ב תומכים יתר על המידה בישראל ושראש הממשלה נתניהו הסית לרצח רבין. אין לדעת מה יביא עמו ליל האוסקר בעוד כשבועיים, אבל אפשר להמר שבדרך חזרה ארצה, הסיכוי שנציגינו ייתקלו במאבטח בנתב"ג שישתמש בכפפות גומי או ישבור להם מצלמה שישית גבוהים יותר מזה שהם יקבלו טלפון מחמם לב מראש הממשלה.
אבל כל זה לא ממש משנה, כי דווקא בקטגוריה הלא זוהרת של התעודה, הסרטים נמדדים בפרמטרים אחרים: היכולת לעורר מודעות, עניין ולפעמים גם שינוי אמיתי. אז הנה כמה סרטים שבאו לתעד את העולם, ובסוף מצאו את עצמם משנים אותו.
הסרט "לאכול בגדול" היה מתאבן שבישר על בואה של סעודה מרובת סרטים וכתבות בתיבול דוקו אקטיביסטי. אלו השתלטו על המסכים בניסיון להילחם בכל עוולות העולם - החל משכר מינימום ועד רשות השידור.
הרעיון של הסרט שהוליד את הטרנד היה פשוט: לבחון אם אכילת מזון מהיר גורמת נזק בריאותי. על תקן שפן הניסיונות כיכב מורגן ספרלוק, במאי הסרט, שהתחייב לאכול במשך חודש אחד רק ברשת מקדונלדס ולענות בחיוב ובחיוך כל פעם שיישאל "האם תרצה להגדיל את הארוחה?". התוצאה המסוכנת היתה זינוק של 11 ק"ג במשקלו של מורגן, ירידה בתפקוד הכבד, דיכאון, פרפורי לב, ולגבי חיי המין שלו - בואו רק נאמר בעדינות שבאותו החודש, בזמן שהוא סיפק את תאוות הבשרים שלו, זוגתו נשארה עם חצי תאוותה בידה. הסרט הצליח להוכיח לצופים שהקשר בין השמנה חולנית לצריכת מזון מהיר הדוק כמעט כמו המכנסיים של הבמאי בסוף הסרט.
הדוקו הקטן של מורגן, שנעשה בסכום מגוחך של 65 אלף
השינוי התודעתי לגבי השמנה יצר שינוי חברתי אדיר ופתאום חוקים נגד מזון מהיר הפכו להיות מנת היום החביבה על מחוקקים ברחבי העולם: בסן פרנסיסקו, למשל, נאסר למכור צעצוע בתוך מנת ילדים אם היא אינה עומדת בתקנים תזונתיים מחמירים, רשות המזון האמריקאית קראה לאסור על שידור פרסומות למזון מהיר לפני השעה תשע בערב, בבריטניה נאסר פרסום דומה בסמיכות לתוכניות ילדים, ושומן טראנס הוחרם לחלוטין באוסטריה, איסלנד ושבדיה. ומקדונלד'ס? אכלו אותה - ובגדול.
אין ספק שכל זכייה באוסקר היא הישג דרמטי, ובוודאי אם מדובר בסרט דוקומנטרי שבדרך כלל מתחרה רק בקטגוריה התיעודית. אבל הסרט "אמת מטרידה" בכיכובו של אל גור, הוא הדוקו היחיד בהיסטוריה שהצליח לזכות בשני פרסי אוסקר (הסרט התיעודי ושיר הנושא), שאף הובילו את סגן הנשיא לשעבר לזכות בפרס נובל שנה לאחר מכן. אז נכון שטכנית גור לא בדיוק זכה באוסקר, מפני שהוא רק מופיע בסרט, והפרס במקרה זה מוענק לבמאי, אבל זה לא מנע ממנו לעלות לבמה ולשאת נאום ניצחון.
הסרט הוא מעין גרסה קולנועית להרצאות שנהג להעביר גור בנושא ההתחממות הגלובלית והשפעותיה הקטסטרופליות. הנושא אמנם לא נשמע סקסי במיוחד, אבל הוא מועבר בצורה מרתקת, שכוללת כל טקטיקה רטורית אפשרית - מהומור שמופיע בסרטוני אנימציה, דרך הפחדה באמצעות נתונים מזעזעים ולבסוף גם באמצעות פריטה מקצועית על נימי הרגש. ואכן, כל מי שראה את דוב הקוטב הטובע בסרט מבין בדיוק על מה מדובר.
האפקט של הסרט על קהל הצופים היה עצום. במחקר שפורסם ב-2010 התגלה כי אנשים שגרו במרחק של פחות מ-16 ק"מ מבית קולנוע שהציג את הסרט רכשו 50 אחוז יותר מוצרים לצמצום פליטת גז חממה מאשר אלו שגרו במקומות אחרים. פתאום הנושא הירוק הפך מנדנוד טורדני של מחבקי עצים לחלק מתוכנית הלימודים. דור שלם של זאטוטים למד לשאול את ההורים למה הם לא נוהגים במכונית היברידית, ודור שלם של פוליטיקאים החל לחוקק חוקים סביבתיים.
ביקורת רבה נשמעה מצד גורמים רפובליקניים ומראשי תעשיות הנפט על הנתונים הלא מדויקים שלכאורה מצוינים בסרט, אבל בזכות "אמת מטרידה" יש עובדה אחת בו שכבר בוודאות אינה נכונה: במהלך הסרט מציין גור כי ארה"ב היא אחת משתי המדינות המתועשות היחידות שמסרבות לחתום על אמנת קיוטו. אלא שבזכות הסרט חתם ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר על האמנה, וכעת ארה"ב היא המדינה היחידה שאיננה חתומה עליה.
מייקל מור הוא כנראה היוצר הדוקומנטרי שלזכותו נזקפים הכי הרבה שינויים חברתיים מרחיקי לכת. כך למשל, בעקבות סרטו זוכה האוסקר "באולינג לקולמביין" שבחן את סוגיית הנשק והאלימות בארה"ב, החליט תאגיד הענק קיי מארט להפסיק את מכירת הקליעים בבתי הכלבו שלהם. כמו כן, מומחי ממשל מייחסים השפעה לא מבוטלת לזינוק במספר המצביעים בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2004 לסרטו "פרנהייט 9/11", שיצא ארבעה חודשים לפני פתיחת הקלפיות וחקר את התנהלותו הכושלת של הנשיא בוש. על הדרך הוא גם הפך להיות הסרט התיעודי הרווחי ביותר בכל הזמנים, וגרף הכנסות של כרבע מיליארד דולר.
אז נכון שבבחירות ההן של 2004 הצליח הנשיא בוש לנצח את המועמד הדמוקרטי ג'ון קארי ולהיבחר בשנית, אבל הסרט "סיקו" של מייקל מור משנת 2007 החזיר לשיח הציבורי באמריקה את אחד הנושאים המרכזיים של שתי מערכות הבחירות הבאות, והוא ההתפוררות של מערכת הבריאות במדינה. במסמך מרתק חושף מור את האשליה של המבוטחים בחברות הביטוח, לפיה במקרה הצורך הם יקבלו טיפול רפואי ראוי. בסרט נחשפת התרמית הגדולה ומובאים אינספור מקרים קפקאיים של מטופלים שנאלצו להתמודד לבדם עם מחלה מסכנת חיים לאחר מאבק בירוקרטי מתסכל. אחד הרגעים המדהימים בסרט הוא ראיון עם סוכן ביטוח לשעבר שמספר כיצד החברה שבה עבד השקיעה ביוזמות יקרות שמטרתן היתה למצוא דרכים למנוע תשלום למבוטחים שחלו או נפגעו בתאונה. או במילים אחרות, חלית? נפצעת? תתמודד לבד.
הסרט הצליח לקחת את הנושא היבשושי של מערכת הבריאות, שלעד יידחק לשולי החדשות לטובת מלחמה בעיראק, הוריקן קטרינה או סתם איזה אנג'לינה שמחליטה לאמץ עוד תינוק, ולהפוך אותו שוב לעניין מרכזי. והוא אכן הפך לכזה: 43 אחוז מהאנשים שנחשפו לסרט העידו בעקבות הצפייה כי לדעתם יש צורך ברפורמה בתחום הבריאותי.
מור הוא כנראה לא הסיבה היחידה לכך שנוצר מאבק ציבורי נרחב נגד מערכת הבריאות בארה"ב, אבל נראה שגל המחאה הקטן שהחל לפני שש שנים, ואומץ ברובו על ידי הנשיא אובמה, השפיע על מיליוני אמריקאים והגיע לשיאו בשנת 2010, כאשר חוק הגנת החולה וטיפול בר השגה אושר בבית הנבחרים והפך את ארה"ב למדינה בריאה יותר. אין הרבה סרטים תיעודיים או אחרים שיכולים לזקוף לזכותם קרדיט דומה.
נכון שהסרט "Titicut Follies" של פרדריק וייסמן לא נשמע לכם מוכר? טוב, זה בגלל שהרבה מאוד אנשים דאגו שהוא לא יהיה נגיש לציבור הרחב במשך כמה עשורים.
כשווייסמן נכנס לבית החולים לחולי נפש ברידג'ווטר, מסצ'וסטס, כדי לתעד את חייהם של חולי הנפש השוהים במתקן ואת מערכות היחסים שלהם עם הצוות הטיפולי, הוא כבר ידע מביקור קודם שלו שהוא צפוי לראות מראות קשים. אבל גם זה לא הכין אותו לרמת הברוטאליות והאכזריות שהפגינו עובדי המקום ולתנאים המזעזעים של החוסים.
המצלמה של הבמאי תיעדה את המטופלים מסתובבים עירומים במסדרונות בית החולים, את האחים והשומרים שהכו את דרי המקום על בסיס קבוע, ואת הסצנה הקשה לצפייה שבה ניתן לראות כיצד כמה אנשי צוות מחזיקים בכוח מטופל שמסרב לאכול, בעוד שפקיד אפרורי שבידו סיגריה מחדיר לאפו צינור גומי ומשתמש בשומן חזיר כחומר סיכה - ואז מנסה לפטם אותו. העריכה החדה של וייסמן קופצת מאותה סצנה איומה לזמן קצר אחר כך, כשגופתו של אותו חולה עוברת הכנה לפני טקס קבורה.
קולנוע הוא אמנם מדיום סובייקטיבי, אבל כל בר דעת יכול היה להבין שמשהו לא מוסרי מתרחש מול עדשת המצלמה. כולם, חוץ ממערכת הממשל האמריקאית, שחשה כי דווקא מה שהתרחש מאחורי המצלמה הוא הפשע האמיתי. לפני הקרנת הסרט בפסטיבל בניו יורק הוציא בית המשפט צו מניעה על הקרנתו בשל חשש לפגיעה בפרטיות המצולמים. רק לאחר הליכים משפטיים נקבע ב-1969 כי הסרט יהיה מותר לצפייה עבור עובדי מערכת הבריאות, משפטנים, עובדים סוציאליים וסטודנטים במקצועות אלו.
ב-1987 משפחות של שבעה חוסים שמתו תבעו את המכון ואת המדינה. הפרקליט סטיבן שוורץ, שייצג משפחה של אסיר שמת לאחר שנקשר למיטה וסומם במשך חודשיים וחצי ולבסוף נחנק למוות כאשר לא היה מסוגל עוד לבלוע את המזון שלו, טען במשפט כי קיים קשר ישיר בין ההחלטה לא להפיץ את הסרט לציבור ובין מותו של הלקוח שלו 20 שנה מאוחר יותר.לבסוף רק ב-1991 החליט בית המשפט כי הסרט מותר להקרנה בפני כלל הציבור. ואכן, סרט זה שינה באופן קיצוני את אופן הטיפול במוסדות לחולי נפש ואת רמת הביקורת עליהם וגם קבע תקדימים משפטיים בנוגע לצנזורה וצנעת הפרט.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם