מהמצלמה תבוא הגאולה
לצד סרטי ביקורת על מערכת הביטחון, לניר טויב הייתה משיכה קמאית לכדורגל. לפני מספר שנים זכה הבמאי הדוקומנטרי לצור סדרה שכולה אהבה למשחק שמשגע את העולם. יומיים לאחר מותו אנחנו מביאים ראיון שערכה עמו כרמית ספיר ויץ על ספורט, גבריות ושבטיות
ניר טויב ריאן, יחצ
הרמקולים נפתחים. השחקנים שוכבים על הדשא עם הידיים מאחורי הגב. עמי פזטל, מגיש "שירים ושערים" מעביר את השידור אל חנוך קינן בבלומפילד. גורל הקבוצה הדרומית נחרץ. גביע המדינה בידיה של בירת הנגב. ילון גורביץ, אז נער בן 15, מתחיל לצוף מעונג. בתום שלוש דקות של ריחוף מוחלט הוא מקיץ ומוצא את עצמו באמצע האצטדיון על הכתפיים של חברו אלברט, צועק בלי חולצה.
שנים ארוכות אחרי אותו משחק גורלי, משודרת הסדרה "חיים על כדורים". גורביץ הוא התסריטאי והבמאי, ניר טויב הוא המפיק. "כל המסעות אחרי כדורגל הם החיפוש אחרי שלוש דקות האושר האלה שנעלמו", אומר גורביץ'.
הסדרה מגוללת את סיפורם של האוהדים ברחבי העולם- טורקיה, גרמניה, איטליה, אנגליה, אירלנד, ספרד, ארגנטינה, סנגל ויפן. במרכז הסדרה עומדות שתי מדינות: ברזיל, ואיך לא - ישראל.
"ב-2002 ילון בא ואמר: אחרי המונדיאל בצרפת כדורגל הוא דת עולמית חדשה", משחזר ניר טויב את הולדת הסדרה. "הרעיון היה להרים הפקה מסביב לעולם בשלושים יום, עם כל המדינות והאוהדים סביב המונדיאל. זה היה החלום הרטוב של הרבה חברות הפקה ואף אחד לא הצליח עד היום".
השניים יצאו לדרך בלי גוף שידור או מימון. גם על תחקיר אין בכל מה לדבר. "חוץ מנתן סאלם, האוהד הברזילאי שרגיל שילון דופק לו בדלת לפני המונדיאל, לא היו עוגנים לסדרה הזאת", ממשיך טויב. "יצאנו אל הלא נודע ואמרנו: יאללה, מתחילים. אפשר להגיד שהתחלנו להתגלגל לזה בלי לדעת עד הסוף לאן זה יגיע".
ההרפתקה הזו השתלמה. ילון וגורביץ' מצאו את עצמם במשחק הגמר של המונדיאל באצטדיון יוקהומה, עם ארבעה צוותים שהיו פרושים בתוך האצטדיון, מחוצה לו, בגרמניה ובכפר של רונאלדו בברזיל.
חיפוש אחר שלוש דקות אושר
AP
המסע בעולם זימן מפגשים מרגשים ומשונים, ואת כולם מאחד דבר אחד – השיגעון לכדורגל. הנחיתה בשדה התעופה בסנגל שבאפריקה, עם מטוסי ההרקולס ומטוס אייר פראנס על המסלול והשדה שבנה "סולל בונה", הזכירה להם את מבצע אנטבה. "יש שם מסועים בגובה 30 ס"מ מהרצפה בלי גדרות, ועליהם בעיקר נעים שקים עם קמח. פשוט שוק", מספר גורביץ'. "יצאנו החוצה באמצע הלילה. עוד כמה שעות יש משחק. לאן תלך? אומרים לך שהנשיא בנה על הצוק מסך, שהתושבים יוכלו לראות. אלפים של כושים
תמירים מתחילים לרוץ ואתה רץ איתם. זו סצינה סצינה".
"אחרי חצי שעה מגיעים מול בניין הטלוויזיה. האלוהים החדש. מצלמות טלוויזיה מאחורי הגדרות על הגגות. הם מנסים להיכנס למצלמה שלי, ואני מרגיש מישהו כושי גדול שומר עלי והודף את האנשים. הוא הראה לי חבית שנעמדתי עליה. הם חשבו שמהמצלמה תבוא הגאולה, שמישהו יבוא וייקח אותם מהעוני הזה. בפרק זמן של שלושים יום אתה נמצא בכל כך הרבה עולמות. זה מרגש ופנטסטי, צבעוני וטעים, מסוכן ושמח, טוב ואוהב".
אז אין תלונות.
"צריך להבין שבקולנוע תיעודי, הדרך ליצור משהו שייראה פשוט על המסך, היא מאוד קשה וחכמה. עם הגיל אנחנו יותר זהירים, אבל נדרשו ביצים מאוד גדולות", אומר גורביץ, מרצה לקולנוע במכללת "כנרת" בעמק הירדן ומי ששימש בעבר כמפיק ראשי של הרשות השנייה. "היה לנו רעיון, האמנו בו והלכנו איתו עד הסוף. לנסוע ברחבי העולם, למצוא גיבורים במקומות שלא היית בהם בחיים שלך. אני מסתכל על עצמנו היום ואומר: שיחקנו אותה חבל על הזמן".
טויב: "ההפקה הזאת עוררה לאורך הרבה זמן קנאה חיובית ומאוד גדולה מצד קולגות בעולם. הם לא האמינו שאפשר לעשות את זה. גרמנים, אנגלים, אמריקאים עם תקציבי ענק. דיסקברי, נשיונל ג'אוגרפיק, כולם הזילו ריר".
ולפינת הקלישאה: מה הסוד הגדול של הכדורגל?
טויב: "הקסם הגדול הוא חיפוש הילדות והילד שבך. אתה בדרך כלל אוהד את הקבוצה שאהדת בילדות. אבא שלך לקח אותך למשחק, ואחר כך החיים גלגלו אותך לכל מיני כיוונים. אם את רוצה להתחבר למשהו, למסע פנימי, הסיפור הזה מאחד מבחינה עולמית. לא סתם סיפור המונדיאל הוא חודש שלם. כל העולם הופך להיות כפר גלובאלי אחד".
גורביץ': "אנחנו חיים בעולם של גדרות. כדורגל הוא געגוע לקולקטיב, ללהיות ביחד. לאישה יותר קשה להבין את זה כי יש לה הרבה פחות את הצורך השבטי. זה משהו קמאי ונמצא בטבע של הגבר. להיות חלק ממשהו, ה'הו הו הו' משחרר אנדורפינים וטסטוסטרון ברמות גבוהות מאוד".
טויב: לנשים אין הצורך הזה. הן מדברות חופשי גם ככה. גברים צריכים משהו להיאחז בו".
כדורגל הוא געגוע לקולקטיב. מתוך ''חיים על כדורים''
יח''צ גלאי תקשורת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם