מינוס בפאנק: "ויברציות טובות" אינו סרט רוק מוצלח
כל עוד מתייחסים ל"ויברציות טובות" כאל סרט חביב לכל המשפחה ולא כאל הצצה אותנטית לסצנת הפאנק בבלפסט של סוף הסבנטיז אפשר, אולי, ליהנות ממנו. רוקנ'רול זה לא
"ויברציות טובות" מתמקד בימים שבהם הפאנק כבר החל להיטחן על ידי תעשיית האופנה והמיינסטרים בלונדון. במנצ'סטר, בסידני, בבריסל ובפריז, לעומת זאת, עדיין יצרו פאנק אדג'י ומאתגר, בניו יורק רשמו הפאנקיסטים המקוריים שיאים חדשים של סנסציות טובות ורעות (לדוגמה, ג'וני ת' אנדרס), במערב ארה"ב המציאו את ההארדקור פאנק, ודווקא בבלפסט העצבנית, עם ה-IRA שמפוצץ בניינים, במדינה שנמצאה על סף מלחמת אזרחים, צמחה סצנת פאנק די מקסימה, שאפילו ניפקה את אחד מהמנוני הפאנק הנהדרים עלי אדמות, "Teenage Kicks" של "The Undertones". איך מתארים עניין תקופתי כל כך בסרט עלילתי מעבר להלבשה טובה ולניהול תפאורה נכון? או.
התשובה היא, בגדול, שבוחרים לספר את הסיפור דרך דמות שמבוססת על מישהו שבאמת היה שם, מעין אנטי גיבור ולוזר מקסים של רוקנ'רול, טרי הולי שמו, שפתח חנות תקליטים במרכז בלפסט ובהמשך גם הקים לייבל. הולי היה ה"באדי" של כל להקות הפאנק האיריות וכונה על ידי רבים "הג'ון פיל של האירים". הוא עזר ללהקות הפאנק של בלפסט, עודד אותן, שתה איתן והוציא להן תקליטים. לקראת שיאו המפוקפק של הסרט - ערב הופעות פאנק שהחבורה מארגנת להולי כדי להבטיח שחנות התקליטים שלו לא תיסגר - מתרחש מפגש בין הדמות שמשחקת את ג'ון פיל לדמות שמשחקת את טרי הולי. המפגש סתמי, מוחמץ. הוא משקף בדיוק את הבעיה שהסרט סובל ממנה לכל אורכו: המשחק מצועצע, הבימוי ברוח ערוץ הולמרק, יש המון קלישאות והדמויות פלקטיות.
בהקשר זה אפשר לדבר דווקא על אוליבר סטון, שבבואו לתאר תקופה מאוד ספציפית ברוק כשביים את "The Doors", הצליח איכשהו להעביר את החשמל והאנרגיה של הימים המדומיינים ההם, גם אם בצורה מאולצת, קיטשית ורדודה. צמד במאי "ויברציות טובות" לא מצליחים להגיע לאינטנסיביות של סטון הערמומי, ולכן רק אם ניגשים לסרט הזה כאל סרט בידור לכל המשפחה ולא כאל סרט רוק - רק אז ניתן, אולי, ליהנות.
הרגעים היפים בסרט הם אלה המתארים את ההיקסמות של הגיבור, הולי, מחשיפה למוזיקה חדשה. למשל הפעם הראשונה שהולי רואה הופעה של להקת פאנק מקומית, שמיטיבה להעביר את הדו-שיח האנרגטי המתרחש כשאתה מגלה מוזיקה חדשה שמדהימה אותך. או הרגע שבו הגיבור שומע בפעם הראשונה את השיר "Kicks" והתחבולה הקולנועית החכמה הנלווית אליו - הגיבור שומע את השיר באוזניות, הצופה לא שומע את השיר אבל לפי הבעת פניו המתענגת של הגיבור הוא יכול להבין שמדובר באותו להיט פאנק משכר.
בתחילת הסרט נכנס לחנות התקליטים של הולי היפסטר פאנקיסט חמוד ושואל אותו אם יש את "Oragsm Addict" של הבאזקוקס. באותה נשימה הוא שואל לגבי המנון הפאנק הניו יורקי "Fuck Off"של וויין קאונטי והאלקטריק צ'יירז. בשלב זה מתעוררת תקווה שהסרט יכיל עוד קריצות מעין אלה של ערבוב מעניין בין פאנק אנגלי לאמריקאי - בכל זאת, מדובר בסרט פאנק שמתרחש לא באנגליה ולא בארה"ב, כך שהיה יכול להיות לזה ערך - אולם בסוף המופע שאורגן לכבוד הולי, שזה גם בערך סוף הסרט, הגיבור עומד נרגש על הבמה ומול 2,000 איש משחרר אבחנה מביכה: "לניו יורק יש את התספורות, ללונדון יש את המכנסיים, אבל לבלפסט יש את דרך החיים".
ובכן , פאנק הוא בהחלט דרך חיים. הסגנון נתפס כצורה של סירוב, והאסתטיקה של הפאנק מכילה שאלות פילוסופיות לגבי ההשלכות החתרניות של הסגנון, מעמדו ומשמעותו של המרד. לאסתטיקה של הפאנק יש ממד סימבולי והיא אפילו משדרת אותות של "גלות מרצון" - מין חוסר שייכות תמידי שאותו תמיד יחוש הפאנקיסט. בטוח שגם לבלפסט פאנק היתה דרך חיים, אבל היא לא נוכחת בסרט הזה.
"ויברציות טובות?" 103 דקות ( יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הבריטי).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם