ישראל איום: התחקיר המדאיג שרובכם לא ראיתם
תחקיר "המקור" על העיתון "ישראל היום" הוא עבודת עיתונאות רצינית, חשובה ואמיצה.בדיוק מהסוג שחינמון ראש הממשלה לא מכיר בקיומה
יתרה מכך, "ישראל היום" הוא עיתון הנתמך בידי בעל הון, פטרונו של בנימין נתניהו. הפטרון מייסד עיתון. העיתון תומך במסירות בחביבו של הפטרון. התקשורת כולה היא סבך מטושטש של פטרונים ובעלי הון, אינטרסנטים ומוציאים לפועל. סופו של בעל עניין הוא שיקום בעל עניין אחר, חצוף ממנו, וישכלל את השיטה. "ישראל היום" שכלל את השיטה. הוא חינמי, מופץ במאות אלפי עותקים, דבק ביומרות עיתונאיות בשעה שהוא מכשכש במסירות בזנב הפטרון. תחקיר "המקור" חשף אמש נורמות חסרות תקדים שבעיקרן התערבות בוטה בתוכן עיתונאי, צנזורה שיטתית, בכירים בעיתון שמשמשים במקביל כאנשי סודו של נתניהו וקו מערכתי הנקבע בלשכה אחרת, לא זו שבמערכת העיתון.
והנה , מבין כל כלי התקשורת הנגועים באינטרס נקודתי, רק "ישראל היום" סופג תחקיר טלוויזיוני ישר לפנים. מדוע? הרי כולם משרתים את אדונם, כולם מנגבים מצלחתו של מישהו - ומיד דואגים למלא אותה עד גדותיה. אנחנו, טוענים אנשי "ישראל היום", מגיבים לסיקור העוין שספג נתניהו בכלי התקשורת, להטיה המסורתית לשמאל. אנחנו האיזון, אנחנו קול הימין החינמי והחופשי. נו, הלוואי.
הציבור - אילולא הגזים החינמון והפך לשופר תעמולה אישי, גלוי ואלים ממש - עוד היה מאמין לזה. אבל הגבולות נחצו. תחקיר "המקור" הוכיח אמש, באמצעות השוואת טקסטים מקוריים לגרסתם הסופית, כיצד המציאות מתכופפת תחת טובתו של נתניהו, כיצד טקסטים עוברים שיפוצים משמעותיים, מצונזרים בידי העורך, זוכים לפסקאות חדשות, "נכונות" יותר, כיצד מקבלים אזרחים מוצר המתחזה לעיתון ומפמפלט את בעליו. גם כותביו, הוכיח אמש דרוקר, נפלו קורבן לרוח המפקד עד שאפילו הבכיר שבהם, דן מרגלית, נדחק לעמודים פנימיים כשהעז לבקר את ראש הממשלה.
דרוקר הציג כיצד סיקר "ישראל היום" את המחאה החברתית והתעקש לתקוע מקל בגלגליה. "אני לא שומר עליך, אתה נהיה הדובר של דפני", נשמע עורך העיתון נוזף באחד העורכים. דווקא המחאה החברתית קיבלה בשאר כלי התקשורת יחס מוגזם ומופרז, אוהד עד כדי אקטיבי ממש. אם כן, מדוע נסקל "ישראל היום" על שביצע את הפעולה ההפוכה בדיוק? אולי בגלל זה: "העיתון הזה", סיפר אחד הכותבים, "נועד לשרת אדם אחד, את ראש הממשלה. הוא אפילו לא משרת דרך". " ישראל היום" לא מייצר סדר יום, לא מנער את המציאות ומציף בעיות בוערות. הוא אינו מסוגל לכך. כל ערעור על הקיים משמעותו נזיפה בשלטון נתניהו - והרי לכם אבן מושלכת לבאר.
ובאשר לייצוג מחנה הימין. הימין הישראלי נאמן לדרכו. אלה מנהיגיו שלוקים לעתים קרובות בסחרחורת עזה ובעקבותיה סטייה למרכז ולשמאל. "ישראל היום", מכוח המחויבות לפרסונה, לא לאידאולוגיה, הולך אחרי נתניהו באש ובמים. כך, הוכיח דרוקר, צנזר את הביקורת מימין על הקפאת הבנייה ביו"ש, "העלים" את ליברמן כשזה חבר לאולמרט (ורק לאחרונה השתתף במתקפה המטופשת נגד הבית היהודי). אם לא די בזה, נדמיין לרגע תרחיש היפותטי: נתניהו, שבע מאבקים ולחצים מבית ומחוץ, מחליט להבקיע את המבוי המדיני הסתום. נלך להתנתקות
אלא מה? בבחירות האחרונות, רגע האמת, נתניהו כשל ואיבד מכוחו. זרועו התקשורתית, אם לא הזיקה, בוודאי לא הועילה. הנה עוד סיבה מדוע קיומו ומניעיו "הנסתרים" של החינמון הם כנוף הנשקף מחלונות הרכבת: טוב למראה, לחוויה, להעברת זמן בנעימים. עם היציאה מהתחנה, גם הנוף נשכח כלא היה. הציבור אינו עדר כבשים עיוורות. אי אפשר לנווט אותו מחלקה אחת לאחרת בהינף מקל ושריקה. כשם שהמניעים של כלי התקשורת נסתרים מעיני הציבור (ומעניינים אותו כקליפת השום) כך גם השפעתם המוגבלת.
"ידיעות אחרונות", אין זה סוד, מסקר בעוינות את נתניהו ומקדם פוליטיקאים אחרים. כותביו הבכירים לא סוטים מהקו התקיף. נתניהו, חרף הביקורת, יחנוך בקרוב קדנציה שלישית. "מעריב", כשהיה תחת שליטת קבוצת אי.די.בי ונוחי דנקנר, סיקר אירועים כלכליים בהתאם לאינטרסים של הקבוצה ובעליה. תקופה זו, תודה לאל, חלפה. בדיעבד הסיקור המפרגן לא הועיל כהוא זה לעסקי הקבוצה. נוחי דנקנר יכול להעיד על כך. כך או כך, שיטות הפעולה של "ישראל היום" שנחשפו אתמול בערוץ 10 הפכו לעבירות שהעיתון דש בעקביו.
מילה על רביב דרוקר. אפשר לצעוק "קנוניה! " להצביע על המתחרה ולהוכיח "הוא התחיל". לטעון ביבשושיות להד"ם. אי אפשר להטיל ספק בדרוקר, מבכירי התחקירנים ואולי אחד העיתונאים הבלתי תלויים, ההוגנים וישרי הדרך בתקשורת הישראלית. הפוסל - במומו פוסל. אלא שהתקשורת המתבוססת בשלולית עכורה רחוקה מדיון ענייני ומועיל כמרחק המציאות מכותרות הבוקר. ואגב, השימוש שעשה דרוקר בחיים רמון כעד אופי, פגם בתחקיר מסיבות מובנות.
ואולי הכל שאלה של סטייל, של שחייה אלגנטית בבריכת כרישים. בעולם שבו מתנגשים תדיר אינטרסים ביושרה העיתונאית, "ישראל היום" פסע פסיעה גסה. תפריו פרומים וגלויים לעיני כל. בעוד הקורא התמים נאלץ לנחש מדוע כותרת עיתון אחד נשכנית, וכותרת עיתון שני מתמוגגת - מול כותרות "ישראל היום" יכול הקורא בנקל לאתר סיבה, מסובב ומממן. "את החידה הזו", הודה דרוקר בסיום, "ממש לא פיצחנו". החידה , אם בכלל, תיפתר ביום שבו יצהיר העיתון על נאמנותו למנהיג פוליטי - לא לדרך או לערכים עיתונאיים. ביטאון מפלגה, הניתן כחלק מתמיכה פוליטית רחבה, לגיטימי בהחלט. במציאות הקיימת, כאשר הקול קול עיתון והידיים ידי ביטאון, "ישראל היום" ממשיך לזעוק חמס ולהעמיק את הבור. תחקיר "המקור" רק חשף את העומק אליו כבר הגיע.
תחקיר "המקור" על החינמון "ישראל היום". ערוץ 10
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם