נפגשנו: מה הסיפור מאחורי הסופר-גרופ הישראלית החדשה?
פעם הם היו ילדי הירח, היום כל אחד מהם הוא ילד מזדקן. אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר מ"כוורת" התאחדו עם שם טוב לוי ושלמה יידוב מ"קצת אחרת" והקימו את "הרביעייה", להקה שעושה כבוד לקלאסיקות של המוזיקה הישראלית. עם עליית המופע החדש שלהם הם מסכימים על דבר אחד: אף אחד מהם לא היה מתקבל ל"כוכב נולד"
מן הצד שני, שבט "קצת אחרת", המורכב משלמה יידוב ושם טוב לוי. חברים ושותפים בלהקות "צליל מכוון" ו"קצת אחרת". אוהבים מוזיקת עולם, רוק מתקדם ומוזיקה קלאסית. מופנמים יותר מול העיתונאי, רציניים. החצי היותר מרובע בהרכב המרובע. במיוחד שם טוב לוי, שעליו אמר, ובצדק, יואב קוטנר כי הוא פשוט לא מתלוצץ. נאמר זאת כך: אין סיכוי שיתקשר באמצע הלילה לשלמה יידוב ויעיר אותו בשביל הקטע בשאלה: "נו, חולם בספרדית?".
"לפני חצי שנה, בפגישות הראשונות, הרגשנו הבדלים סגנוניים חזקים", אומר אולארצ'יק. "אבל השירים איחדו אותנו. אם יש שיר עדין, אפילו אם אתה רוקר מהגיהנום, אתה תתאים את עצמך באופן טבעי לשיר העדין כדי שזה יישמע טוב, ולהפך". יידוב: "היסטורית זה נכון, היינו שתי קבוצות. אבל אין לזה ביטוי במופע, כי בינתיים התאחדנו, התמזגנו. זה לא שיש פה מפלגת כוורת מול מפלגת קצת אחרת". שמיר: "עכשיו אנחנו ממשלת אחדות".
בהתחלה השתעשעו במחשבה לקרוא להרכב "פליטי קלפטר", כינוי שמבהיר היטב מיהו הנעדר הנוכח - יצחק קלפטר, החוליה המחברת בין שני השבטים. קלפטר היה חבר עם שלמה יידוב ושם טוב לוי בצליל מכוון, ועם אלון אולארצ'יק ואפרים שמיר בכוורת ובשלישיית נפגשנו. בעקבות הידרדרות במצבו הרפואי פרש קלפטר מהופעותיו עם נפגשנו. אלעד, הקלידן של אולארצ'יק, הציע את החיבור המרובע וכולם התלהבו.
יש מעט מאוד סופר גרופס במוזיקה הישראלית, ולכן "הרביעייה" היא בשורה מצוינת. כל אחד מהם הוא זמר, נגן ויוצר נפלא: שם טוב לוי בחליל, קלידים ושירה, שלמה יידוב בגיטרה אקוסטית ושירה, אפרים שמיר בגיטרה חשמלית ושירה ואלון אולארצ' יק בבס ושירה. מלווים אותם שני נגנים צעירים, אלעד אדר בקלידים ואמיר ברסלר בתופים. היה כבר מי שהשווה אותם לקרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, אף על פי שאף אחד מהם כבר לא ממש יאנג. פעם הם היו ילדי הירח, היום כל אחד מהם כבר ילד מזדקן.
במופע, המשלב לראשונה בין ארבעת המופלאים (ב-7 באוקטובר בקיבוץ נען, ב-20 באוקטובר בזאפה הרצליה וב-25 באוקטובר בזאפה ירושלים), הם מבצעים רק קלאסיקות מוכרות: "יכול להיות שזה נגמר", "שיעור מולדת", "ימים לבנים", "ערב כחול עמוק", "היא הולכת בדרכים", "היא כל כך יפה", "שיר של אחרי מלחמה", "בואי נגיד שאני שלך", "בואי נתחבק", "ערב של יום בהיר", "עוד ניפגש" ועוד. רשימת השירים (החלקית) מזכירה מדוע הם נכסי צאן ברזל, או בהגדרה המלאה של אולארצ'יק: "נכסי צאן ברזל שלא נמכרו ב-60 אגורות לקילו".
הם בני אותו דור. גילם נע בין 60 ל-62 (או כמו שאומר שמיר: "אני שלוש פעמים בן 20"). מעניין ששלושה מהם לא נולדו בישראל. שמיר
"לשלושתנו המעבר לארץ היה קשה", אומר יידוב, "זו מין עקירה ממקום אחד למקום אחר, וצריכים להתרגל גם לשפה. היו לי ניסיונות כושלים לדבר בעגה הישראלית. ניסיתי לדבר ברי"ש הישראלית, ונשמעתי לעצמי לא טוב, אז נשארתי עם הרי"ש הדרום אמריקאית. באיזשהו מקום אני חושב שהמוזיקה הייתה הדבר שהכי עזר לנו להתערות בחברה הישראלית, ולתת ביטוי למה שהכי אהבנו לעשות".
אולארצ'יק: "אצלי המעבר לארץ היה מאוד חריף. בגיל שש עברתי מפולין לבת ים, שכונת עמידר. אם לא הייתי מתחיל מיד לדבר עברית טוב הייתי חוטף כאפות. תגיד, שמי, איך אתה מרגיש בתור היחיד פה שנולד בישראל?".
לוי : "נולדתי בארץ, אבל מרגיש כאילו לא באמת נולדתי בארץ. הבולגריות טבועה בי די חזק. עניין אותי לשמוע דווקא דברים מבחוץ, כמו אנשים ששרו באנגלית או בספרדית, זה גירה את האוזן שלי. אני אישית הכרתי טוב את החומרים שעשו פה בהתחלה, ארגוב, התרנגולים, אריק איינשטיין, אבל גדלתי בבית של הורים שבאו מבולגריה, אז כמובן שיש לי השפעות בלקניות. כשהייתי כותב מוזיקה אינסטרומנטלית, מוזיקה נטו, אז הבולגריות והמזיגה של מוזיקה קלאסית התמזגו ויצאו יותר. וכשהייתי כותב שירים שיש בהם טקסט בעברית, הייתה יוצאת הישראליות. גם יצא לי למזלי לעבוד עם אריק איינשטיין, שהוא סמל הישראליות".
אתה אחראי ללחן של "הנסיך הקטן". אין יותר ישראלי מזה.
"לא תכננתי ש'הנסיך הקטן' יהיה שיר עצב לאומי. ראיתי טקסט של יהונתן גפן ב'מעריב' והלחנתי אותו תוך כדי נסיעה באוטובוס להופעה. אחר כך, בבית עם הפסנתר, וידאתי שזה בסדר. ביצענו אותו בקצת אחרת, ולאט לאט השיר הזה נהיה מה שהוא נהיה. אין לך שליטה על מה שקורה עם המוזיקה שלך אחר כך, זאת תופעה מוזרה. ופתאום אני נחשב ל'מלחין ישראלי'. אני לא אוהב מותגים, אני מתנגד למותג 'מלחין ישראלי'. יש לי גם דברים עם צבעים אחרים לחלוטין, מאזורים קלאסיים שלי למשל".
נקודת חיבור נוספת בין חברי הרביעייה היא שירותם בלהקות צבאיות. בנסיעות של הרביעייה להופעות הם אוהבים במיוחד להעלות זיכרונות מצבא ההגנה. "באופן אישי, הגושפנקא הכי חזקה שלי לישראליות הייתה כשהתקבלתי ללהקות הצבאיות. זאת הייתה מעין חותמת שהתקבלתי למועדון, ואני יכול להמשיך מפה הלאה".
כאולארצ'יק, עולה ותיק מפולין, פגש בגיל 18 בפעם הראשונה בלהקת הנח"ל את העולה הטרי מפולין אפרים שמיר, הוא נרתע ממנו. "אני עשיתי הרבה כדי להיות ישראלי, ופתאום בא פולני טרי", אומר אולארצ'יק. "אולי אם לא היו לי את התסביכים שלי אז יכולנו לדבר בפולנית בהפסקה. אבל התרחקתי מהפולניות שלו. הייתה בינינו הסכמה שאנחנו לא צריכים להדגיש את הפולניות שלנו, כי אנחנו בחברה עוינת לפולנים".
שמיר: "איזה ניסוח הבאת, 'עוינות לפולנים'! הייתי משנה קצת את הניסוח: הייתה עוינות לזרות שלנו. מצד אחד, זה היה יתרון כי היה עניין של הסבר פניך לעולה, קבל וחבק וכל זה. ומצד שני, הפערים במנטליות תמיד היו לרעתנו. כי הם היו ערימה של צברים קיבוצניקים, שאם לא היו הולכים ללהקת הנח"ל היו הולכים לסיירת מטכ"ל".
אולארצ'יק: "בסוף שנות השישים המדינה היתה עדיין בפאניקה, שלא נהיה...".
לוי : "עיירה יהודית".
אולארצ'יק: "בדיוק. לא היה מצב שבו יבוא איזה יבגני מרוסיה ולא ישנה את השם שלו ליעקב בתוך שעה. כולם נהיו יעקב. היום יבגני נשאר יבגני".
שמיר: "לדעתי אלון ואני לא דיברנו בפולנית עד אחרי כוורת. אם לדייק, עד לעשר השנים האחרונות. כל ימי צעירותנו לא דיברנו פולנית. מצאנו את עצמנו במרכז הצבריות הישראלית והדבר האחרון שרצינו להיות זה גלותיים".
יותר מ-40 שנה חלפו מאז שיידוב התגייס לצוות הווי סיני, ומפתיע לגלות שהוא עדיין מקנא בשמיר ובאולארצ'יק על כך שהם שירתו בלהקת הנח"ל. "יש פה שלושה נציגים של הלהקות המפוארות: אלון ואפרים היו בלהקת הנח"ל, שהייתה פסגת היצירה הישראלית של שנות השישים, ושמי בלהקת פיקוד מרכז, שגם הייתה מאוד מטופחת. ואני יוצא דופן כי הייתי בלהקה חורנית, צוות הווי סיני".
אולארצ'יק: "אתה באמת חושב שהיה הבדל כזה גדול בין הלהקה שלך ללהקת הנח"ל?".
שמיר: "תדמיתית היה הבדל".
לוי: "הם היו עושים טלוויזיות, הקלטות".
יידוב : "היה הבדל עצום. עצום! הם היו מהלהקות המכובדות, הכבדות, עם ההשקעות העצומות. ולנו, בצוות הווי סיני, יצא רק חצי תקליט, עם צד אחד. הצד השני של התקליט ניתן לצוות הנדסה קרבית. עשינו חזרות אבל בכלל לא הופענו עם החומר שעליו עשינו חזרות. כל אחד היה עושה מה שבראש שלו. אתם הייתם נורא ממושמעים, כי היה לכם במאי קשוח. אבל מה, בלהקה שלי הכרתי את קלפטר ואת מושונוב".
שמיר: "קלפטר ומושונוב הם אנשים מאוד מוכשרים שלא התקבלו ללהקת הנח"ל, כי הם לא התאימו לתדמית של הקבוצה הזאת".
לוי : "אני לא לגמרי הזדהיתי עם החומרים שהלהקה הצבאית עשתה, עם השירים ועם צורת התקשורת הבימתית הזאת, כל החיוכים והקפיצות. ואם צריך לעשות עץ עושים ככה, אם צריך לאהוב אז מחבקים. זה היה פשטני. אבל מה שאותי הציל בלהקה זה חבורה של אנשים אחד-אחד, מלאי כל טוב וכישרון, בהם שלמה בראבא, ניצה שאול ועמרי ניצן, שהיום מנהל את הקאמרי".
הלהקות הצבאיות הן בעצם ה"כוכב נולד" של פעם?
שמיר: "המטרה של להקות צבאיות אף פעם לא היה כוכבות. המטרה הייתה לשרת את הצבא".
יידוב: "אבל בדיעבד נוצרה כוכבות".
שמיר: "בדיעבד להקה צבאית הייתה דומה יותר לבית ספר לאמנויות מאשר לתוכנית ריאליטי בטלוויזיה. כמובן שהתלווה לזה פרסום, כי הלהקות הצבאיות אז היו הגופים הבידוריים היחידים בארץ. אגב, לא תיארתי לעצמי שיש מספיק אנשים לעשר עונות של 'כוכב נולד'".
לוי : "מסתבר שיש הרבה אנשים ששרים טוב, את זה התוכנית הזאת הוכיחה. אבל יחד עם זה, אני חייב להגיד שרק מעטים שם מעניינים".
אולארצ'יק: "החבר' ה שפעם התקבלו ללהקות הצבאיות, שחלק מהם הפכו לכוכבים גדולים, רובם לא היו מתקבלים ל'כוכב נולד' היום. הזמרים שהתקבלו ללהקות הצבאיות היו מעניינים יותר מאלה שמתקבלים ל'כוכב נולד'. אבל אלה שמתקבלים לתוכנית הם באמת זמרים טובים יותר מזמרי הלהקות הצבאיות, מבחינת טיב קולם".
המוזיקה של ארבעתכם ורסטילית מאוד. זו ברכה או קללה?
לוי: "בעיני זו ברכה, חד משמעית".
אולארצ'יק: "מבחינה מסחרית זו קללה. אם אתה מסתכל בארץ על אמנים שמאוד הצליחו כלכלית ומסחרית, יש להם שיר אחד בסך הכל. אם אתה מסתכל על אייל גולן או על שלמה ארצי, אז יש להם דברים עקביים מאוד. ככל שאתה מגוון יותר אתה מפוזר, והקהל פחות מגוון מהאמן, במקרה שלנו. אנשים באים ורוצים לשמוע פן אחד בך, ולא את הפנים האחרות".
לפני כמה שנים התפרסמה עליך כתבה ב"סופשבוע", שבה תיאר הכתב, שי להב, את פגישתו עם נהג מונית, שאמר כמה אלון הידרדר כי הוא עושה ג'ז.
"תשמע, נהגי מוניות זה בעיה. עד לפני שלושה שבועות שודרה פרסומת שבה השתתפתי בטלוויזיה, 'הקש על החמש', שבה גם הופיע שיר שלי, ורואים אותי קופץ והכל. ממש היום נהג המונית אומר לי: 'איך לא שומעים עליך? איך לא ראיתי אותך שנים כבר? אתה עדיין שר?'. כרגע הייתי אצלו בבית, מה הוא מזיין ת'מוח?! אני גם מת על זה שבסוף שיחה מישהו אומר לי:'תצליח!'. כוס אמא שלך, כבר הצלחתי!".
שמיר: "הייתה תקופה של איחוד כוורת, הופעה בפארק, והיו פרסומים ענקיים. מאחורי כל אוטובוס היה פוסטר עצום עם התפקסות על הפרצוף שלי, עם משקפיים כהים. אני יושב במונית שנוסעת מאחורי אוטובוס כזה, נעצרים ברמזור, והתמונה שלי תקועה מולו. והנהג אומר לי: אתה לא זה, שמיר? נו, מה, לא מופיעים יותר?".
אולארצ' יק: "זה טקט ישראלי!".
בשיר "חולם בספרדית" מופיעה שורה מקסימה: "אין מילה בעברית לטקט".
אולארצ'יק: "פעם נהג מונית הסתכל בראי ואמר לי: 'היי, אתה היית פעם צעיר!'".
לא קל בגיל 60 להקים להקה חדשה, ועוד עם ארבעה סולנים דומיננטיים. "לא פשוט", מסכים שם טוב לוי. "אחרי שנים שהייתי בלהקות, קצת אחרת, צליל מכוון, ב-20 השנים האחרונות אני עושה כל הזמן דברים שאני אחראי עליהם ורק על פי יישק דבר, מוזיקלית וגם ארגונית. ופתאום פה אני שוב במצב מאתגר. שוב להקה, ארבעה מוחות, כל מוח ברוך השם, וזה לא פשוט. זה לא פשוט בשום מצב ובטח לא כשכל אחד מהאנשים עשה כבר הרבה דברים. יש הרגלים. בנאדם נורא מתרגל למשל שהמיקרופון עומד במקום מסוים. פתאום זאת דרך עבודה שונה. זה לא פשוט, אבל יש בזה משהו מעניין. אלה אנשים שיש להם מה להגיד בתחום הזה, וזה נהיה מופע עם אופי, לא חלטורה. בגלל שיש פה אנשים די מוכשרים, כל אחד מצא את המקום שלו גם בתוך שירים שהם לא בדיוק הדבר הטבעי לו. אני ושלמה למשל באנו יותר מהמוזיקה הקלאסית או ממוזיקת עולם, ואפרים ואלון מביאים יותר את הכיוון של הרוק או את מוזיקת הג'ז".
אולארצ'יק: "ואת המוזיקה של בת ים".
לוי: "נגיד, אני רציתי לעשות את 'שובי לביתך'. בהתחלה חשבו, בוא'נה, אולי זה לא המקום, שהקהל לא יירדם. אבל אז התגלה שיש לשיר את העוצמה שלו".
אולארצ'יק: "הקושי הוא ברמה של האגו, לא ברמה המוזיקלית. אין לנו פה ויכוח על אקורדים, על מלודיות, על קולות ועל טקסטים, ויש כבוד הדדי רב אחד למוזיקה של השני. אבל תראה, אנחנו לא בני 18 שגרים עם ההורים. אז קצת יותר קשה להיות להקה. בגלל זה אין הרבה להקות בגיל שלנו. חוץ משלישיית אדלר".
בשנים האחרונות יצאו לארבעתם חומרים מוזיקליים חדשים, ביניהם פנינים אמיתיות. לוי הוציא עם האנסמבל שלו את האלבום "תחנות רוח", שכולל ברובו חומרים אינסטרומנטליים אבל גם שני שירים, אחד מהם הוא "העיר" היפהפה, שבעולם מתוקן היה אמור להפוך לקלאסיקה ישראלית חדשה. יידוב הוציא לפני שנתיים וחצי את האלבום "מתוך השקט" אחרי 12 שנה של שקט, שהוגדר בביקורת כ"יהלום מוזיקלי יפהפה שאפילו הציפורים לא התאפקו לשיר איתו". חבל שרק הציפורים ולא גלי האתר.
אולארצ'יק הוציא בין השאר דואט מרגש עם בתו טסה. שמיר שחרר השנה שני סינגלים מלבבים, "הכל עובד לבד" ו"הורסת את חיי", שעשויים מהחומרים של הלהיטים השמיריים האהובים, וגם שני שירים חדשים עם אולארצ'יק ועם קלפטר. בגלגלצ פספסו שוב ושוב, מפנים עורף לאבות המזון של המוזיקה הישראלית. "אם כוורת הייתה מתחילה היום היא גם לא הייתה עוברת את הפלייליסט", אומר אולארצ'יק. "עורכים מוזיקליים ברדיו הם לא חבר'ה שגמרו אקדמיה למוזיקה. האופקים שלהם צרים. יש אנשים שלא יודעים למשל למה ג'ז בכלל טוב. זה כמו אחד שיסתכל על אמנות מודרנית ויגיד: זה חרא, מה זה הקשקוש הזה! הוא יכול להגיד שזה קשקוש רק אם יש לו את הידע".
יידוב: "החומרים של קצת אחרת לא היו להיטים גדולים בזמן אמת. נניח, 'הנסיך הקטן' או 'שיר בין ערביים' לא פוצצו את הרדיו בעבר. היו כמה אנשים שתרמו לכך שזה יישאר בתודעה במינונים קטנים, ולאט לאט, רק אחרי הרבה זמן, זה הפך להיות מה שזה נהיה. היה לזה אורך נשימה. היום התחושה היא שאם אתה לא אינסטנט אתה לא קיים. אם מישהו יוציא שיר מדהים והוא לא ייכנס לפלייליסט של גלגלצ, אין מצב שאותו שיר ייכנס פתאום לפלייליסט אחרי שנה".
יש סיכוי לשיר חדש של ארבעת חברי הרביעייה?
אולארצ'יק: "הסיכוי שזה יקרה הוא קטן. השירים החדשים שהוצאנו יצחק, אפרים ואני בהרכב 'נפגשנו' הלכו כלעומת שבאו. העם לא מחכה לשיר חדש של אפרים ושלי".
שמיר: "העם מחכה לשיר חדש שהוא מכיר. אנשים שבאים להופעה של שכמותנו קודם כל רוצים לשמוע את השירים שהם מכירים ואוהבים, כמו שהם מכירים ואוהבים. הפופ והנעורים מחוברים ביחד. אנשים ישמחו לשמוע זמרי פופ ותיקים קלאסיים, אבל הם לא רוצים לשמוע מהם שירים חדשים. פול מקרטני, למשל, שאין ויכוח לגביו, הוציא לפני כמה שנים את האלבום Almost Full Memory. זה תקליט רוקנרול בנזונה, מהטובים ביותר שהוא עשה אי פעם. וזה תקליט שאף אחד לא מכיר. מפני שהוא כבר לא פול החתיך, הצעיר, ההבטחה הטרייה, שכל העולם מתאהב בו. הוא כבר רק מוזיקאי, וזה לא מספיק טוב. לכן, אם תלך להופעה שלו אתה לא תשמע שירים מהתקליט הזה, אלא רק את הלהיטים הקלאסיים. כמו שסנדרסון קורא לזה: פטישים בראש, לוקחים את כל הלהיטים ועושים ערב נוסטלגיה. אם אתה אומר, יש לי שיר חדש, אנשים יחכו לשיר הבא שיבוא אחריו, שיר ישן, קלאסי ומוכר. זה טבעי. לצערי הרב, זה מצמצם את הפעילות של אנשים בגילנו, כי אנחנו מתבגרים, לומדים מהניסיון ומשתפרים. רק אין לנו את הנעורים שלנו".
לוי: "אני אף פעם לא עשיתי להיט. אף שיר שלי, גם מהכי ידועים, לא היה להיט".
אולארצ'יק: "על מה אתה מדבר, אתה כתבת המון להיטים! לאריק איינשטיין לא כתבת להיטים?".
לוי: "שום שיר לא היה להיט, לא היה מקום ראשון במצעד. גם השירים הידועים שלי, לקח להם הרבה זמן להתבשל ולחלחל לתוך האוזניים של האנשים והעורכים. לא על הכל אתה שולט".
יידוב: "אם נוציא שיר חדש, נצטרך לחכות 30 שנה עד שהוא יחלחל. כשנהיה בני 90 נופיע עם השיר החדש".
הייתם הולכים לתוכנית ריאליטי כדי לחזור לתודעה?
אולארצ'יק: "ללכת לתוכנית ריאליטי זאת התאבדות. השבוע התקשרו אלי מ'האח הגדול VIP' והציעו לי להצטרף. אמרתי לא. אני לא רוצה להגיד לך מה אני חושב על התוכנית הזאת".
יידוב: "דן שילון אמר פעם שהוא לא צופה בתוכנית שאותה הוא מגיש. ארז טל הוא בחור אינטליגנטי, והוא עובד בשירות הממון. אני בטוח שהוא לא מסוגל לצפות בתוכניות בסגנון 'האח הגדול' מתוך הנאה אמיתית, אלא לצרכים מקצועיים".
שמיר: "גם לי הציעו להיכנס ל'האח הגדול' וגם ל'היכל התהילה' וסירבתי לשתי ההצעות. אחד הנכסים של אמן הוא מסתוריות. שלא יודעים עליך, שמדמיינים עליך. נגיד, מה אני ידעתי על ג'ון לנון בשנות השישים? כלום! נניח שהיו שמים את ג'ון לנון בתוכנית ריאליטי והייתי מגלה את כל הנחנחיות שלו, את כל הקנאה שלו ואת כל הבלגן שלו, הוא היה הופך לסתם בנאדם בעיני. אמן צריך לייצר סוג של תדמית ולא לתת לאחרים להיכנס לו לתוך התחתונים".
אולארצ'יק: "דיברת יפה. למרות שהיום זה מאוד קשה. היה לי מקרה עם איזשהו עיתון. בדיוק יצא לי דיסק והייתי צריך להתראיין. שאלו האם יש משהו סנסציוני. העיתונאית אמרה לי: 'יש לך משהו מיוחד, נגיד שהבת שלך שנאה אותך ועכשיו היא אוהבת אותך? אולי אתה חולה במחלה?'. ככה היא אמרה לי ישירות. אמרתי לה: 'לא', והוספתי: 'אבל אם יהיה לי סרטן אני אתקשר אלייך'. היא לחלוטין לא הבינה את חוש הומור והגיבה ברצינות לגמרי: 'כן, כן, לגמרי תתקשר אלי כשיהיה לך סרטן!'".
אולארצ'יק, שעבר מפולין לבת ים, אימץ לעצמו ח' ו-ע' ובשנות השמונים גם הוסיף סלסולים לשירתו. לוי הושפע ממוזיקה ערבית שורשית. אבל על המוזיקה הים תיכונית הפופולרית כיום קשה לחלץ מהם מחמאות. "אני לא סובל את המוזיקה המזרחית. יחד עם זה, אני נגד האפליה של המוזיקה הזאת", אומר שמיר. "הזמרים וירטואוזים. מצב הטקסטים לא מגניב", גורס אולארצ'יק. ויידוב מוסיף: "אני חושב שההבדל הוא בעיקר בהכוונה. המוזיקה המזרחית מראש מכוונת לחפלות ולאירועים, והם לא כל כך אוהבים להתעסק בחיבוטי נפש והתלבטויות ובדידות ומחשבות קצת עצובות".
אולארצ'יק: "דווקא חיבוטי נפש יש. 'עזבת אותי!', זה חיבוט נפש. אבל ניואנסים של חיבוטי נפש אין. זה תמיד בגדול".
לוי: "לפעמים יש להם קצת טון בכייני, למה לא משמיעים אותי מספיק וזה. זה אני קצת לא אוהב. אם אתה מופיע בכל מיני מקומות, ממלא קיסריות ועושה הרבה כסף, תהיה מבסוט, ואל תגיד לי עכשיו למה גלי צה"ל לא משמיעים אותי".
שמיר: "הם רוצים שמי שלא אוהב אותם יאהב אותם. הם רוצים את כל החבילה. לא מספיק להם שיש 400 תחנות רדיו שמשמיעות אותם כל הזמן וכל היום, הם רוצים שגלגלצ יאהבו אותם. הם רוצים להיות אהובים על ידי כולם. רוצים להופיע בהיכל התרבות. ואז נוצרת סיטואציה של חפלה בהיכל התרבות. זה מקום לא מתאים להם. אני במקומם לא הייתי מתבכיין, אין להם על מה להתבכיין".
לוי : "בוא נגיד שאין לי בבית תקליטים כאלה. יחד עם זאת, הייתי באיזו חתונה של ידידה שלי מהצפון, ושמו מוזיקה כזאת. היא סחבה אותי בכוח לרקוד איתה. אני לא מהרקדנים, אבל מתוך כבוד... מצאתי את הרגליים שלי מדברות עם הקצב הזה. יש משהו בקצב הבסיסי שיש לו סווינג, הוא מרקיד. אבל זאת לא מוזיקה שאני שומע להנאתי".
אולארצ'יק: "אנחנו מדינה חדשה, כל הזמן נשפכות לכאן תרבויות שונות, המקום הזה עדיין בהתהוות. לדעתי, בסוף יהיה במוזיקה גל סודני".
גם דור ההמשך עוסק במוזיקה. רוני, בתו של שם טוב לוי, היא פסנתרנית קלאסית בת 15 שלומדת בתלמה ילין (ללוי גם ילד בן 11, בועז). יונתן יידוב, בן 30, "מנגן ב-200 הרכבים אלטרנטיביים באותו זמן", כהגדרת אביו. בתו של יידוב, שירה בת ה-26, מנגנת קונטרה באס; ומקס אולארצ'יק בן ה-25 הוא נגן קונטרבס ג'ז, בוגר תלמה ילין ובית הספר הגבוה ללימודי ג'ז שטריקר ניו סקול, ובנוסף שחקן קולנוע וטלוויזיה ודוגמן. בתו טסה בת ה-28, בוגרת תלמה ילין, שרה לעתים עם אביה בהופעות, וכעת לומדת תאטרון בבאר שבע. "כשהופעתי עם ילדי על הבמה", אומר אולארצ'יק, "קרה לי משהו, הפסקתי להיות 'זמר', הפסקתי לדגמן. הרי הם מכירים אותי מהבית. הכל נהיה יותר אמיתי. זה מזכיר לי בדיחה מהספר 'תמיד פולני' של יאיר גרבוז. אחת שואלת פולנייה: איך הילדים שלך? הפולנייה אומרת לה: המהנדס כבר בן שלוש, והרופא בן חמש. וזה מזכיר לי עוד משהו: כשאבא שלי בא לראות אותי בכוורת, הוא ניגש אלינו אחר כך ואמר: אתם כל כך מוכשרים, למה שלא תלמדו משהו באקדמיה?".
רק ילדיו של אפרים שמיר (הדר בן ה-21, ורז בן ה-15) לא מתעניינים במוזיקה. "אין להם שום נטייה למוזיקה, אפילו לא בהאזנה".
לוי: "זה חריג, כי בדרך כלל אם האבא כדורגלן, סביר להניח שהילד לפחות ילך לחוג כדורגל".
אולארצ'יק: "אפרים, זה באמת מוזר. אלה הילדים שלך באמת?".
שמיר: "בדקתי לאחרונה, כן. אני לא פולני קלאסי, כי הילדים שלי עד גיל מאוחר מאוד לא זיהו את השירים שלי או את השירים של כוורת שמיוחסים לנוכחותי. כשהקטן היה בן עשר, נכנסנו יום אחד לאוטו, והיה 'שיעור מולדת' ברדיו. הגברתי טיפה. ואז אשתי אמרה לו: 'נו? מי שר את השיר הזה?'. אז הקטן אמר:'מה, זה של אבא?! למה לא מספרים לי כלום? אני מכיר את זה מבית הספר!'".
לוי: "אני לא מבין, מה, לא ישבת איתו אף פעם לשמוע תקליט שלך ביחד?".
שמיר: "אף פעם לא היה לי דחף".
יידוב : "לאור הגילויים החדשים אני חושב שצריך לשקול מחדש את החברות של אפרים בהרכב".
הראיון מתקיים יומיים לפני שטסה, בתו של אולארצ'יק, מתחתנת. בחתונה ציפתה לקהל הפתעה ענקית - איחוד סודי של כוורת, עם כל החברים המקוריים, למעט מאיר ("פוגי") פניגשטיין. חברי הלהקה שרו את "המגפיים של ברוך", "היא כל כך יפה" ו"יו יה". זו הפעם השלישית שבה מתקיים איחוד שנסתר מעיני הקהל הישראלי, לרגל חתונות הדור הבא. בפעמים הקודמות האיחודים התרחשו בחתונתו של אדם סנדרסון, הבן של דני, ובחתונה של דניאל, בתו של גידי גוב. "יש לכוורת עוד 11 ילדים לחתן", מחשב אולארצ'יק.
מה עם איחוד בקופות פתוחות?
שמיר: "היה מי שהסכים לשים את הכסף, אבל זה לא היה הכסף שחשבנו שמתאים. תראה, זה פרויקט יקר ומורכב. הצורך שלנו הוא לעשות מופע טוב ומכובד, להקדיש לזה חתיכת זמן מהחיים, משהו כמו חמישה חודשים. ובחמשת החודשים האלה אתה לא יכול להתעסק בעוד משהו. יש לזה כמובן עלויות. היו כאלה שהיה לנו משא ומתן איתם, אבל הם לא עמדו בצרכים הכלכליים שלנו. לדעתי, ניתן היה לגשר בפערים בין הסכום שרצינו לסכום שהציעו לנו, אבל אני מדבר בשמי ולא בשם אחרים".
"אנחנו לא להקה, אנחנו אנשים נפרדים שעומדים בקשר. כל אחד כמובן פוגש את עם ישראל, שמביע את אהבתו ורצונו לראות את כוורת וכל הסיפור הזה. אהבנו להיות כוורת, ואנחנו אוהבים שאוהבים את זה. היינו שמחים לתת את זה לקהל בצורה כזאת שעדיין יהיה לנו מה להשאיר בירושה לילדים. כך שמישהו אחר חייב לשים את הכסף. כוורת לא תהיה מוכנה שכרטיס יעלה 300 שקל או 400 שקל, פשוט מאוד. אנחנו יודעים שאנשים ישלמו, אבל אנחנו לא מוכנים שכרטיס להופעה של כוורת יעלה כל כך הרבה כסף. אם מישהו היה בא ומעמיד את האמצעים הראויים, אף אחד לא היה מסרב".
ירושלים, מרכז התרבות בית יהודית, ליל ט"ו באב. "הרביעייה" מופיעה בפני קהל ירושלמי לרגל חג האהבה. לבמה עולים ארבעת המופלאים, כולם בחולצות שחורות. בקהל רוב גדול של דתיים. אני מניח שרובם לא מתעדכנים תדיר בעמוד הפייסבוק של אפרים שמיר, שעודכן באחרונה בסטטוסים: "הדת חייבת להיעלם כדי שהאנושות תוכל להתקיים", "הדת לא הופכת אף אחד לאדם טוב יותר" ועוד ועוד.
הקהל רגוע, כמעט מנומנם (אפרים מהבמה: "תרסנו את עצמכם!"), אבל עד אמצע המופע הוא מתעורר. הערב מוקדש ברובו לשירי האהבה של הרביעייה, רצף של להיטים ענקיים. אולארצ'יק בחיוכים קונדסיים, שמיר עם משפטי מעבר משעשעים, שלמה יידוב בחיוך דרום אמריקאי, ורק שם טוב לא מחייך, אפילו לא פעם אחת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם