המציאות הנבראת בתוכנו: פרוסט נותן שיעור באמנות הכתיבה
היצירה, לפי פרוסט, היא המאבק הראוי נגד המוות. והזמן, אותה ישות שהופכת ממשית בכוח הזיכרון החושי של המחבר, הזמן חדל מאובדנו. הלית ישורון מעניקה לקורא את תרגומה המעולה לחלק האחרון של המסע "בעקבות הזמן האבוד"
בעמוד 219, כשרב-המשרתים נכנס לספרייה בבית גרמאנט שבפריז ומזמין את המחבר להיכנס לטרקלינים בתום הקונצרט, אני מחליטה לנהוג בפזיזות יצרית ולכתוב על הספר לפני סיום קריאתו. ממילא ההתרשמות שלי מטקסט פרוסטיאני היא התפעמות שטבועה בי כמו מלידה (לידת המודעות שלי), ובעוד 122 עמודים, גם אם אהיה כבר מישהי אחרת, קשישה יותר, לבושה בבגדים אחרים ומצויה במקום אחר, אולי באירופה, תחושתי לגבי פרוסט והמתרגמת הלית ישורון, לא תשתנה.
>> הלית ישורון מספרת על עבודת התרגום
יש להניח שההתרשמות הזאת, החוויה העזה, הנפשית והאינטלקטואלית, תצבור עוד משקל ונפח, ודפי הספר יתכסו בקווי העיפרון שלי המבקש לשלוף מתוכם המוני משפטים שיחקקו על קירות ביתי ("בכל זאת, דברים יפים ראיתי בחיי", הוא הראשון שבהם), אבל אני בוטחת בפרוסט האמן ובמתרגמת שלו עד כי אני חורגת במצפון שקט מהרגלי הקריאה-כתיבה שלי.
החלטתי לכתוב עוד לפני שהמספֵּר ייהנה מתחיית החשיבה האמנותית שחווה בספריית גרמאנט גם בבואו בין האורחים שבטרקלין, מפני שאני יודעת כי אפשר לקרוא עמוד אחד של פרוסט, טקסט שנבחר באקראי מבין דפים רבים, ולמצוא בו כל מה שיש לחפש בטקסט ספרותי. לא תהיה שם מילה אחת מובנת מאליה. מטבע לשון שחוקה לא תימצא. רק בריאוֹת רעיוניות וסגנוניות חדשות, מנוסחות חזור ונסח, מזוויות שונות, מגבהים שונים, בטוויה עיקשת של רשמים חושיים המולידים חשיבה מעמיקה. ועל כן אפשר להתרשם מפרוסט גם אם קראת רק עמודים אחדים משלו.
מובן שאין בכך המלצה לקרוא אותו חלקית. להיפך. יש לשוב ולקרוא בו, בזמן האבוד שהוא מבקש אחריו פעם אחר פעם, ולוכד אותו ואת מרכיביו כדי ליצור מהות. הוא מתמיד בתשוקתו לקבע איזו אמת אמנותית שהיא המציאות השבה ונבראת בתוכנו. ורק סופר שאינו חס על כוחותיו ומוכן לעבור באש כאביו, ומעמיק פנימה למרות חרדותיו, יודע למצוא אותו, את הזמן האבוד.
זהו זמן שנברא להיות ישות ממשית, נימושה גם אם משתנה, בכוח הזיכרון החושי של המחבר ויכולתו לקבע לנצח את המראה, הריח, הטעם, האור והצבע. הוא משתמש במצתים החושיים האלה כדי לעצב עולם כּוּלי, שבו הזמן, גם אם יוסיף להזקין את בני האדם ולהמיתם, הוא כשלעצמו יחדל מאובדנו. זהו המעשה האמנותי. היצירה, לפי פרוסט, היא המאבק הראוי נגד המוות, והיא אף הודפת את חרדת המוות. הוא שב ואומר את הדברים באופנים שונים בדרך היצירה הארוכה שעשה בחיים קצרים מדי (1871-1922), ותוך בזבוז זמן יקר בבתי מרפא משמימים או בפטפוטים חברתיים בסלונים של החברה הגבוהה בפריז.
הכרך שלפנינו, האחרון בשבעה כרכים, ששניים מהם טרם תורגמו, כולל ירידה לקרקעית החווייה האסתטית, וליתר דיוק, לצד השאול שלה. הסיפור עומד עתה בזמן הווה מוחשך. מלחמת העולם הראשונה מתרחשת בחזית הולכת וקרבה ובמופעי הפצצות בשמי פריז. העיר מואפלת והמספר תועה ברחובותיה כסומא, לא בלי עונג מרגש. בטרקליני האריסטוקרטים והבורגנות החדשה נערכות מסיבות וארוחות הומות רכילות מרושעת, ובתי הבושת רוחשים פעילות בעת שאווירונים וצפלינים גרמניים משליכים פצצות פה ושם. המספר חווה את האירועים כאילו נכח בספקטקל ואגנריאני.
הוא שב עתה מתקופת אשפוז נוספת בבית מרפא, וגם הפעם לא נרפא. הסופר פרוסט חלה בילדותו באסתמה וסבל מהתקפי חנק. הוא מת לבסוף מסיבוך של מחלת ריאות. עתה, בתחנת רכבת כפרית הוא רואה שורת עצים "ועיני מבחינות בקו המפריד את מצחכם המואר מגזעכם המוצל". אך במצבו הרגשי הקודר המראה אינו מדבר עוד אליו, והוא מסיק שאיבד את היכולת לכתוב. "'עצים', חשבתי, 'אין לכם מה לומר לי עוד, לבי הִקְריר ואינו שומע אתכם עוד. (...) אם בזמן מן הזמנים יכולתי לראות בעצמי משורר, כעת אני יודע שאינני כזה'."
בהגיעו לפריז פוגש המספר אחדים ממכריו הוותיקים, שרלוס, מורל, משפחת גרמאנט, ובאמצעותם הוא רושם את חיי הלילה הפריזאיים במהלך המלחמה. הוויכוחים הפוליטיים נמהלים באווירה סדומאית, שכוללת מחזות סאדו-מזוכיסטיים בבית בושת, נאפופים הומוסקסואליים במנהרות המטרו, ואירועים סנוביים בארמונות המפוארים של העלית החברתית. זכרונות הילדות נאספים כאן אל קו הסיום שלהם, אל המקום הקיצוני, החריף עד כדי עיוות מה
מתוך הלבירינט הרוחש זימת קשישים חובבי צעירים פשוטים, העולם התת-קרקעי של פריז הלא-לוחמת, עולה המחבר לבסוף וחווה הארה בספריית מארחיו. הוא נתקל בעותק מספרה של ז'ורז' סאנד, "פרנסואה האסופי", ושב לזיכרון ילדות שבו אמו קוראת לו מן הספר. ציר ההיזכרות הזה יצמיח בו מחדש את הרגעים החושיים המוקדמים, שמהם טווה את "הזמן האבוד". עוגיית המדלן הנטבלת בכוס התה, צליל נקישה של פועל רכבת על גלגלי הקרון.
"יצירה, אפילו וידויית במישרין, היא לכל הפחות מעשה מסרגת בין אירועים אחדים מחיי המחבר - אלה המוקדמים, אשר הנביעו אותה, ואלה המאוחרים, הניכרים בה לא פחות." המחבר שב ומוצא את דרכו אל היצירה. "אשרי מי שצלצלה לו שעת האמת לפני שעת המוות!" הוא הוגה לעצמו, וחוזר ואומר שהמכאובים נחוצים ליצירה. "אשר לשברונות הגדולים, המועילים - אין להתלונן, אין בהם מחסור, והם לא יאחרו לבוא."
יש בספר אירוניה ביקורתית המופנית כלפי מי שבעבר שאף לקירבתם, בורגנים ושרידי מעמד האצולה, פוליטיקאים זוטרים ופובליציסטים לשעה. יש בו ביקורת לא מוסתרת כלפי מי שאינו מודע לטרגדיה שהמלחמה זורעת. אך יותר מכל מתעמק הכרך הזה בכתיבה. פרוסט הכיר בתהליך היווצרות היצירה האמנותית את האמצעי לשרידות נפשית ופיזית. הוא התבונן בכתיבה עצמה, במסלול החשיבה שהוליכה את העט, כחוקר שאינו מסיר את מבטו החודר מן החומר הפעיל במבחנה. מחקרו של הסופר היחידאי הזה התמקד בלי הרף בדינמיות של הפנימי המוליד את היצירה.
תרגומו המשובח של ספר נטמע בחוויית קריאתו ולא רבים מתייחסים למלאכת הקלעים הזאת בנפרד, וטוב שכך. במקרה "הזמן האבוד" לא תתכן התעלמות מהתרגום כשלעצמו. "הזמן" של פרוסט, ככל התוודעתי אליו, הוא "הזמן" של הלית ישורון ו"הזמן" של העברית הנהדרת שנמצאה לי כאן מחדש בטקסט ספרותי. העברית המתרגמת את "הזמן" של פרוסט היא שפה אינטליגנטית, בוטחת ושופעת אפשרויות, שפה מלאת כבוד עצמי, בוגרת ונבונה ובה-בעת רעננה וגמישה. זהו אירוע כה נדיר, לחוות טקסט שנקרא בשפה שלנו ויש לו טריטוריה גאה וברורה משלו, יציבה ומושתתת על יסודות עמוקים המאפשרים לה תנופה וצמיחה.
בהיותי פרנקופילית בכבלים, מי שאינה יכולה אלא להאזין ממרחקים לשפה הצרפתית, שפת פרוסט הנוגנת לי דברים מרגשים ונעימים (לחן שחושי נהנים ממנו ומסתוריות מילותיו מענגת את סקרנותי), אין לי כלים לשפוט את נאמנותה של ישורון למקור. אך אני יודעת בשכנוע עמוק שאין לי צורך בכלים כאלה. דווקא מתוך דבריו המתורגמים של פרוסט אני רוחשת אמון מלא לתרגום.
היצירה המוגשת בעברית רבת-און ומודעות עצמית היא של פרוסט. על המעשה האמנותי החד-פעמי שלו בנתה המתרגמת יצירת תרגום פרושת כנפיים. איזו שיבה נהדרת לשפה שלנו. ישורון מוכיחה שהעברית מסוגלת להתחדש בלי לנטוש את מקורותיה ובלי להתחנף ("להתעדכן", כפי שנוהגים לצווח קבלני הסלנג החולף) לאופנות שׂפתיות שאינן אלא אנטי-שפה. חגיגת ההתאבדות התרבותית בישראל משתתקת באחת עם קריאת פרוסט בעברית של ישורון.
אני נושאת תודה למתרגמת מאז תרגום הכרך הראשון של "בעקבות הזמן האבוד". עכשיו אני חשה שאין לי שפה שבה אוכל לבאר לישורון מה הוא המעשה שעשתה למען שכמותי. תרגום היצירה הזאת הוא מפעל חיים, עשייה שכל ההווייה מסורה לה. הטקסט אינו פשוט לקריאה ואפשר רק לנחש איזה נקיון מחשבתי דרוש כדי להרכיב משפט פרוסטיאני בעברית. הטקסט הזה מחייב השתחלות למחילות הפתלתלות, האפלות לעתים, של קו החשיבה המשתרג של פרוסט. יש להניח שהכרך שבידיי, שבו כתב הסופר את מילותיו הספרותיות האחרונות, לא יהפוך לרב-מכר. פרוסט שאף אל עצמו, אל הגרעין הפנימי שלו, שבו ההווייה האנושית מתאחדת עם הזמן ומנצחת אותו כמו אוהב המענג את אהובתו. כן, אמא שלו הייתה יהודייה, אז יש הרשאים לראות בו קרוב משפחה (גם אם חונך כקתולי), אבל מצד הכתיבה, מצד האמנות, יש לו כאן מעט מכרים אמיתיים, ולא לכולם יש עניין להכריז על כך בפומבי. כי את "הזמן" מעריכים בשקט, בהתרחשות פרטית ואינטימית, כל קורא לעצמו.
וכך מגיע הקורא אל השורות האחרונות, שפרוסט כתב שנים אחדות לפני שסיים את מסעו "בעקבות הזמן האבוד". "אם יינתן בידי אורך זמן להשלים את יצירתי, יהיה ראש מעייני לתאר בה את בני האדם - אפילו אם הדבר יגרום להם להידמות לתפלצות - כמי שתופסים מקום עצום בהרבה מזה המצומצם השמור להם בתוך המרחב, מקום שעוד מתפשט בלי מידה, מאחר שכענקים הטבועים בתוך השנים הם משיקים בה-בעת לתקופות חיים מרוחקות זו מזו, ביניהן באו ימים כה רבים והתמקמו - בתוך הזמן". וכך לכד פרוסט את הנצח והניח אותו בחיקנו, החיים בינתיים.
מרסל פרוסט, "הזמן שנמצא - בעקבות הזמן האבוד – סוף", מצרפתית: הלית ישורון, הספרייה החדשה, המפעל לתרגום ספרות מופת, 360 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם