תחנות רוח: אבני הדרך התרבותיות של נעם רותם
יוסי בנאי, בנזין, מדע בדיוני, בריט-פופ, אמריקה וטלוויזיה. אבני הדרך התרבותיות בחייו של נעם רותם
נעם רותם צילום: אריק סולטן
ברחם: "אבא שלי מאוד אוהב מוזיקה עברית. עוד לפני שנולדתי הוא החזיק אוסף תקליטים מאוד מרשים, והיום יש לו משהו כמו 3,000 דיסקים עבריים. אני מניח שהוא ואמא שלי שמעו באותו זמן בעיקר את יהורם גאון, הגששים ויוסי בנאי. אמא שלי, האמת, הרבה יותר בקטע של ספרות, מכל הסוגים. היא תמיד קראה המון, ומאוחר יותר לקחה אותנו פעמיים בשבוע לספרייה".
בגן: "זה היה מגניב אם הייתי אומר ששמעתי בגן ג'וי דיוויז'ן, אבל זה לא נכון, כמובן. מה שכן, אני זוכר שמאוד אהבתי את 'אני וסימון ומואיז הקטן' של יוסי בנאי. האמת היא שזה קצת מוזר שהרגשתי אז, בגיל 5-4, חיבור למישהו שמדבר בנוסטלגיה על החבר'ה שלו, אבל הרבה שנים אחר כך חזרתי אליו כשעשיתי לו קאבר עם קרח 9. לקרוא , בכל אופן, התחלתי בגיל צעיר. עוד לפני כיתה א' קראתי את 'תום סויר' ואת כל החסמבות. ממש עפתי על זה. הבת שלי, אגב, הולכת בדרכיי: היא גמרה עד כיתה ב' את כל ההארי פוטרים - שזה הרבה יותר מרשים ממני".
ביסודי: "זה היה באייטיז, מן הסתם, ואהבתי לשמוע אז דפש מוד ופול יאנג. זה לא היה חריג באותו זמן. במסיבות הכיתה שמעו גם דברים טובים לצד מה שנקרא היום קיטש. אני חושב שאני, באופן אישי, נחשפתי לזה יותר מקרוב כי כבר בגיל צעיר מאוד הייתי התקליטן במסיבות הכיתה והכתבתי את הטעם המוזיקלי שלי לכולם. שמעתי גם הרבה מוזיקה ישראלית. 'מחכים למשיח' של שלום חנוך, תיסלם, בנזין. בתור חיפאי - כלומר קריית חיימי - תמיד אהבתי יותר את בנזין מאשר את תיסלם, כי הם גם הגיעו מהאזור. לקראת סוף היסודי, אם אני זוכר נכון, כבר התחלתי לשמוע גם את הקיור".
בתיכון: "הרבה ממה שהולך איתי עד היום התעצב שם. היו לי אז מלא-מלא ספרים וגם המון מוזיקה. קראתי בעיקר הרבה מדע בדיוני - אסימוב, ארתור ס' קלארק, 'חולית', דגלאס אדאמס, כל מיני כאלה. בכלל קראתי המון. עד היום אני בקטע של משהו כמו שני ספרים בשבוע. לגבי מוזיקה הייתי ממש פריק. הקשבתי המון לגלי צה"ל, לקוטנר, ל'הפסקת10'. רוב הדנ"א המוזיקלי שלי הגיע משם. שמעתי סמיתס, סטון רוזס, בלר, ולווט אנדרגראונד, לו ריד והקלאש. אני זוכר שפתחו אז סניף של האוזן השלישית, ואחת לכמה ימים הייתי הולך לשם ובוחר כמה תקליטים רק לפי העטיפה שלהם. גם היתה לנו איזו להקת קאברים מצחיקה שקראו לה מציצואנה והופענו בנוער העובד".
בצבא: "רוב הזמן שירתי בפיקוד הנח"ל ואחר כך, לקראת סוף השירות, בגלי צה"ל. עוד בזמן הצבא הקמנו את קרח 9 והתחלנו להופיע. זה היה בעיצומה של תקופת הגראנג', שבה בעצם האלטרנטיב עבר למיינסטרים, וזה הוכיח לי שמה שנמשכתי אליו עוד קודם לכן היה כנראה טוב. מובן שהושפעתי מאוד גם מסווייד ומפאלפ, אבל זה הגיע אחר כך. קרח 9 בכלל התחילה בכיוון יותר קודר כזה, סטייל סוניק יות', ורק אחר כך הפכנו לבריטפופ. בדיוק אז, כשהגל הזה רק התחיל, עשיתי טיול של אחרי צבא בלונדון, חזרתי משם עמוס בבגדי וינטג' ובאקורדים קופצניים, ומשם זה התחיל. ראינו חיבור נורא מדויק בין הילדים של שפילד לילדים של הקריות. אפשר להגיד שממש זיהינו דמיון בין שתי הערים האלה. באותה תקופה, אגב, שב"ק ס' עשו אותו דבר עם היפ-הופ. לא הכי אהבתי את זה, אבל כשראיתי אותם בהופעה, נפל לי האסימון. הם היו פרפורמרים פגז".
בגיל 20 פלוס: "זו היתה תקופה שבה התעניינתי יותר בדברים סוריאליסטיים, ניסיוניים. למעשה כבר בתקליט השני של קרח 9 זה הלך למקום אחר, יותר פסיכדלי, יותר רוק. הסגנון שלנו הפך להיות משני. זה היה הרבה יותר קרוב לרוק ישראלי. אני לא חושב שאני יכול למצוא מקבילה לשני של קרח ברוק הבריטי. אחרי אלבום הסולו הראשון שלי, בכל אופן, נכנסתי יותר למה שהגיע מאמריקה - גם במוזיקה וגם בספרות. קראתי הרבה המינגוויי, צ'נדלר, בוקובסקי וכו'. אני חושב שמאז התקליט הראשון שלי, ועוד יותר בשני, זה התחיל להיות מיקס של סך כל ההשפעות שצברתי לאורך השנים. פשוט לקחתי איתי את כל ההשפעות שספגתי, בתקווה שייצא מזה משהו חדש".
בימים אלה: "לפני שנתיים בערך התחלתי ללמוד אמנות בבית ברל וזה פתח לי טונות של עולמות חדשים. פתאום התחלתי לראות תמונה יותר רחבה מבחינה אמנותית ולהכיר מקרוב דברים כמו אמנות פלסטית, פילוסופיה ופסיכולוגיה. בימים אלה אני קורא בעיקר ספרי עיון בפילוסופיה ובהיסטוריה. בשנתיים האחרונות פרוזה פחות מדברת אליי. בכל מה שנוגע למוזיקה, אני תמיד חוזר לשמוע את הדברים ששמעתי
בתיכון, לגלות עוד ועוד דברים ב'לונדון קולינג' של הקלאש, למשל, וגם למצוא דברים חדשים, ישראליים, כמו סודה פאבריק המעולים ויואב שושני, שאני מאוד אוהב. חוץ מזה אני מעריץ די גדול של ארקייד פייר, וגם את ספרינגסטין גיליתי רק בשנים האחרונות. אני גם רואה די הרבה טלוויזיה. שתי הסדרות האהובות עליי ביותר הן 'דה קילינג' ו'משחקי הכוס' (כך במקור).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם