תחנות רוח: התחנות התרבותיות של רות דולורס וייס
פואמות של פושקין, "המחרוזת" של מופאסאן, שיריו של חזי לסקלי, סוזי אנד דה בנשיז וכמובן טום ווייטס. קווים ליצירתה של רות דולורס וייס
בגן: "יש איזה מיתוס משפחתי ידוע שאומר שהייתי ילדה היפר ורבלית. אמא שלי היתה מקריאה לי פואמות של פושקין ואני הצטיינתי מאוד בלימודן בעל פה. היו מעמידים אותי על שולחן בסלון והייתי מדקלמת פואמות ארוכות של פושקין לקול צהלות האורחים. אני גם זוכרת שהיו אז הרבה תקליטי פסטיבלים לילדים, ובייחוד את השיר' אמא' של שולה חן. זה היה אחד השירים הראשונים ששמעתי בעברית, והוא מוטט אותי. בכיתי ממנו במשך שעות ארוכות ולא היה אפשר להוציא אותי מזה".
ביסודי: "בכיתה א' וב' למדתי בבית הספר השכונתי. הלכתי אליו ברגל כי הוא היה בקצה הרחוב, ואני זוכרת את הדרך הזאת - הלוך-חזור - בתור מסע קסום. עולם ומלואו. זה נשמע פאתטי כשאני מספרת את זה, אבל זו אמת לאמיתה: הייתי בודה שירים בדרך הלוך, שוכחת אותם לחלוטין עד הצהריים ואז ממציאה שירים אחרים בדרך חזרה. בדרך כלל אלו היו שירים די מדוכדכים. חוץ מזה מאוד אהבתי לקרוא. את כל מה שנפל לידיים שלי קראתי. אני לגמרי זוכרת את 'המחרוזת' של מופאסאן וגם את 'קופסה שחורה' של עמוס עוז. היה אז גם איזה סיפור בשם'הלביבות של אדון בביוף', שאהבתי מאוד".
בתיכון: "בכיתה י' למדתי בבית ספר למדעים ואמנויות בקריית יובל בירושלים, וזו היתה שנה מאוד חשובה בחיים שלי. האמנות שלמדתי שם היתה אמנות פלסטית - מקצוע שליווה אותי שנים אחר כך - אבל בסוף אותה שנה... בוא נגיד שבסופו של דבר סיימתי את לימודיי הפורמליים. זה לא היה חלק ממרד נעורים או משהו כזה, גם היום אני חושבת שזו היתה בחירה מאוד חשובה שעשיתי. באותה תקופה הייתי מאוד חזק בקטע של אמנות פלסטית, אהבתי מאוד את העבודות של אגון שילה, וחוץ מזה גם קראתי המון ספרים.
בימי הרווקות: "לא עשיתי צבא, אבל עבדתי הרבה, וקשה. בהתחלה בתור מלצרית ואחר כך בחנות הדיסקים סופר זאוס בתחנה המרכזית בתל אביב. האנשים שהיו אחראים שם על המלאי היו מאוד מעניינים, והם החזיקו הרבה אלבומים שווים. נחשפתי שם, למשל, לרוברט וואייט, לניק דרייק, וגם, כמובן, לאיגי פופ, עם ובלי הסטוג'ס. באותה תקופה שמעתי גם מוזיקה קלאסית: רביעיות של שוברט, ברהמס וכאלה. בסוף ימיי בסופר זאוס, כשהייתי בת 19 בערך, עליתי בפעם הראשונה על במה. הופעתי ב'חומוס בר', והשיר הראשון ששרתי היה 'הארלי דיווידסון' של בריז'יט בארדו, שמאוד-מאוד אהבתי, ואני עדיין אוהבת".
בימי ההיכרות עם יואב, הבעל: "יואב הכיר לי המון דברים חדשים - למשל את הווייט סטרייפס. באותו זמן נסעתי אליו לארה"ב וחיינו שם תקופה מסוימת. ראינו המון סרטים טובים, בעיקר גל חדש צרפתי, וגם הרבה וודי אלן. אהבנו מאוד את 'אבק כוכבים'. אל אלוהים, איזה סרט יפה זה. טוב, אני לא יכולה להגיד שכשחזרנו לארץ, והגיעו הילדים (לרות ויואב יש בת ובן), התחלנו לשמוע שירי ילדים - זה לא ממש נכון. הילדים שלנו התחילו לשמוע שירי מבוגרים. כשהם היו ממש קטנים עשינו להם פלייליסט לילה שכולו הורכב משירים של קרן אן. קראנו לה 'הבייביסיטר המרדימה שלנו'. חיפשנו משהו שגם אנחנו נוכל לשמוע בלי להתחרפן. בבקרים הילדים היו שומעים באהבה רבה את סרז' גינסבורג".
בימים אלה: "באוטו מתנגן לנו אוסף-אוטו שכולל את יהוא ירון, טום ווייטס וחוה אלברשטיין. לא משהו עם כיוון מוגדר. לפני איזה שנה קיבלתי במתנה את האלבום 'אהבה ראשונה' של שפי ישי, וכששמעתי אותו בפעם הראשונה לא התחברתי; אבל איכשהו, בשרב שהיה השבוע, פתאום נזכרתי בו, שמתי אותו במערכת, והופ - ירד לי האסימון. יש לי כמה וכמה אלבומים של התזמורת האנדלוסית של נצרת שאני מאוד אוהבת, ומפעם לפעם אני שומעת גם מזמורים חסידיים, של פעם. בכלל, אין לי הרבה זמן להקדיש לתרבות היום, כי חוץ מענייני המוזיקה והילדים אני גם לומדת ספרות והיסטוריה של מדינת ישראל באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, אבל קיבלתי לאחרונה כמה ספרי שירה - אחד של טלי לטוביצקי, אחד של שירה סתיו, ואחד של אלזה לסקר שילר - ואני ניזונה מהם מעת לעת.
"חוץ מזה אני עוקבת באדיקות אחרי הבלוג 'לא למות טיפש' של עידן לנדו, שכותב על דברים מאוד חשובים שיש להם מעט מדי מקום בשיח הציבורי, ואני מאוד מתעניינת בארגון 'נשים נגד הכיבוש'. הפרונט שלהן אמנם פוליטי, אבל הגוף המהותי של העבודה שלהן הוא יצירת תשתית להפריה תרבותית בין שני העמים".
רות דולורס וייס תופיע בחמישי הבא, 22 במרץ, בלבונטין 7 בתל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם