תחנות רוח: התחנות התרבותיות של דורית ראובני
הילדות בקיבוץ, הבדידות בארגנטינה, "תשואות ראשונות", השיפוץ הפלסטי, הפזילה לרוק והעקיצה מאביב גפן. קווים לדמותה של דורית ראובני
ביסודי: "בגיל תשע נסעתי עם ההורים שלי לשליחות של שלוש שנים בארגנטינה, ושם למדתי לשיר בספרדית כל מיני שירים מקומיים. בניגוד לקיבוץ הרגשתי שם לבד מאוד, ובראתי לעצמי מעין עולם דמיוני. באותו זמן ההורים שלי קנו לי גיטרה ולמדתי לנגן עליה שירים בספרדית עם מורה פרטי שהיה בא אלינו הביתה. לקולנוע היה חלק מרכזי מאוד בחיים שלי באותה תקופה. כל הדרך מהקולנוע עד הבית ההורים שלי היו מספרים לי את מה שקרה בסרטים עוד פעם, כך שהייתי חווה את הכל מחדש. למעשה גם אחר כך, בבית, המשכתי לחיות בתוך סרט כי הייתי לבד כל כך".
בתיכון: "כשחזרתי לארץ, בגיל 12, הגעתי למוסד החינוכי בקיבוץ. אני זוכרת שהייחודיות שלי באותה תקופה היתה הגיטרה והשירה בספרדית. ככה התחלתי לכבוש את מקומי מחדש. הופעתי בכל מיני אירועים, חגים וכאלה, ושני מושאי ההערצה שלי היו יהורם גאון וחוה אלברשטיין. בקיבוץ יגור, השכן, היה אולם מופעים, ושם ראיתי בפעם הראשונה את השלושרים. שלום חנוך, שהיה הבאסיסט, ישב כל ההופעה, לא זז, אבל גם ככה הוא לגמרי כבש את לבי.
"בגיל 16 השתתפתי בתוכנית ברדיו בשם 'תשואות ראשונות'. רבקה מיכאלי שמעה אותי והזמינה אותי לשיר אצלה בתוכנית פעמיים. כשהיא ראתה אותי בפעם הראשונה היא אמרה לי 'דורית, תסתכלי רגע על הפרופיל שלך' ויעצה לי ללכת לעשות ניתוח פלסטי באף. באותם ימים זה לא היה מקובל כמו היום - בטח לא לנערה לפני צבא - אבל עשיתי את זה, ופתאום, כמעט בן לילה, הפכתי מברווז מכוער לברבור. זה היה מהפך דרמטי מאוד עבורי, אישית וחברתית".
בצבא: "שירתי בלהקת פיקוד מרכז. פחות או יותר ביום שבו הייתי אמורה להשתחרר פרצה מלחמת יום הכיפורים והכריחו אותי להישאר בצבא, כך שבסך הכל שירתי במשך שלוש שנים. כשהמלחמה הסתיימה היה רצון לעזור לאמנים שנתנו את נשמתם לצבא, אז ציוותו אותי לחנן יובל, למוני אמריליו, לבני נגרי, ליאיר רוזנבלום, לעוזי חיטמן ולמוזיקאים נוספים, והתחלתי לעבוד על האלבום הראשון".
בסבנטיז: "אפשר להגיד שבגיל צעיר מאוד קיבלתי מעין עול כזה של כוכבות על הכתפיים. זה היה די מלחיץ, אבל לשמור על זה אחר כך היה קשה הרבה יותר. באותו זמן גיליתי את לאונרד כהן ואת מרסדס סוסה, שמאוד אהבתי, ובהמשך גם הופעתי איתה. זמן קצר אחרי שהתחתנתי אני זוכרת שראיתי את הסרט 'קצין וג'נטלמן', ונורא התרגשתי ממנו, ומריצ'רד גיר בפרט. הפוסטר שלו היה תלוי אצלנו בשירותים. אני יכולה לספר שבכל פעם שראיתי את הסרט הזה, מיד אחר כך הייתי מתנפלת על בעלי (יעקב מנדל). הוא לא סבל מזה, בוא נגיד ככה. הוא רק הרוויח".
באייטיז: "ההיכרות שלי עם אילן וירצר, שעשה איתי את האלבום 'שינויים', היתה מהפך נוסף בחיי. אילן הפרה את חיי המוזיקליים, הכיר לי את שמעון גלבץ ואת יונה וולך, ובעצם יצר את התקליט הכי מצליח שלי. כשהוא הביא את המוזיקה שלו ואת העיבודים שלו, שהושפעו מרוק ומגל חדש, הוא פשוט הוציא ממני דברים אחרים לגמרי אחרי תקופה ארוכה שבה התעסקתי רק בשירי ארץ ישראל ובקאברים לסיקסטיז אמריקאי. באותה תקופה הייתי כבר אמא לשניים, ואין ספק שקרה לי משהו. כבר לא הייתי יותר נערה ששרה. הייתי אישה ששרה. אפשר להגיד שהפכתי מזמרת ארץ ישראל למשהו כמו רוקרית. בעיניי זה היה מין לבוש חדש, אבל אני לא יודעת אם נשארתי באותם בגדים עד היום".
בימים אלה: "בשנים האחרונות אני מורה לפיתוח קול ומכשירה שחקנים להיות זמרים. במובנים רבים אפשר להגיד שזה פרויקט חיי. הגעתי אליו בזכות רחל הוכמן, שהמליצה לי לעשות את זה, והפכה בכך לאבן דרך חשובה בחיי. עם זאת אני עדיין מופיעה כל הזמן במועדוני זמר, בצוותא, בכל מיני מקומות, ואני גם סבתא לשתי נכדות, כך שהחיים שלי מלאים וטובים. למוזיקה אני נחשפת בעיקר דרך התלמידים שלי ואני יכולה להגיד שבין השאר אני מאוד אוהבת את אפרת גוש, עידן רייכל, אמיר דדון, כפיר אפשטיין, אהוד בנאי, יהודה פוליקר,
"אני גם מפרגנת מאוד, אגב, לשרית חדד, שלקחה את השיר שלי, 'היום היום', והצליחה איתו מאוד. לפעמים, בהופעות, אני אפילו אומרת 'טוב, עכשיו אני אשיר לכם שיר של שרית חדד'. אה, כמובן, אני גם אוהבת מאוד את אביב גפן, יש לי כל הדיסקים שלו בבית, אבל נפגעתי ממנו כשהוא בחר להדיח את הבת שלי (מור מנדל) מ'דה ווייס'. טוב, מה לעשות, אנחנו מקבלים הרבה סטירות לחי בחיים. צריך לדעת להתמודד עם זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם