כלום לא עצוב: אלבום הבכורה של אביתר בנאי עדיין מרגש
למרות שהסיבה להוצאה המחודשת של אלבום הבכורה של אביתר בנאי מפוקפקת, רז ישראלי התאהב בו מחדש, לא מעט בזכות הפרק בסדרה "האלבומים"
אבל מה, שלושים שנה הפכו לעשרים, עשרים שנה הפכו לחמש עשרה, ולפני שהספקנו לעכל את המהדורה המחודשת הרביעית של "Dark Side of the Moon" קיבלנו מהדורות חדשות לאלבומים עשר שנים בלבד לאחר הוצאתם, כשהתירוצים החדשים מיושנים מאי פעם. רימסטרינג, ריפאק, דיסק בונוס כלשהו, דמואים מטופשים במסווה של שימור ארכיאולוגי. ראו בארץ כי טוב, אם זה עבד לפינק פלויד למה שזה לא יעבוד לפוליקר או ברוזה, והחלו לרכוב על גל ההוצאות המחודשות כמו מעבר לים.
את ההוצאה המחודשת לאלבום הבכורה של אביתר בנאי שיוצאת השבוע, 15 שנה לאחר תאריך יציאתו המקורי, זירזה עליית הסדרה החדשה "האלבומים" של יואב קוטנר, שעוסקת באלבומי בכורה גדולים ברוק הישראלי. הפרק על בנאי מצורף למהדורה המיוחדת על גבי DVD, כמו גם דיסק בונוס שכולל שבע הקלטות מוקדמות משירי האלבום ושני שירים שלא נכנסו לאלבום המקורי.
החשדנות כלפי הצורך במהדורה מחודשת לאלבום שיצא אך לפני 15 שנה בתקופה דיגיטלית למהדרין מתבקשת ונחוצה, אפילו אם שני השירים החדשים נחמדים מאוד וגם הגרסאות המוקדמות לשירי האלבום מעלות חיוך על השפתיים. יחד עם זאת, הצמרמורת שאוחזת בך עם השמע הצלילים הראשונים של פתיחת האלבום, גם היום, 15 שנה אחרי ששמעת אותו לראשונה, מוכיחה מעל לכל צל של ספק לא רק שמדובר באלבום אלמותי, אלא מעבר לזה, שמדובר באחד האלבומים הטובים ביותר במוזיקה הישראלית.
הסבר לאופיו הנצחי של הדיסק מספק בהצלחה הפרק בסדרת "האלבומים", בפשטות נקייה ובחן בלתי מתאמץ. ללא קריינות מיותרת, בלי ניתוח מתוחכם וללא סקופים מאולצים, התוכנית פורשת את האלבום לחלקיו כמו מניפה. כמו באלבום תמונות, הצופה מדפדף בין המעבר לתל אביב והפרידה מההורים לעבודה הראשונית על השירים עם צח דרורי, מההופעה הראשונה בצוותא 2 מול בכירי התעשייה לחתימת החוזה עם חיים שמש בהד ארצי, מההיכרות עם אסף אמדורסקי וקורין אלאל שסייעו להפיק את האלבום עד להצלחה הפנומנלית והבלתי נמנעת והבריחה ממנה להודו שנה אחר כך. כל זאת בעריכת שתי וערב מדוקדקת אך קלילה בין ביצוע שירי האלבום בגרסה מיידית, אקוסטית וחשופה לבין הצגת החומרים הדוקומנטריים שמתפקדים כמפת לידה מדוייקת של האלבום, כמו הכל היה ברור מהאזנה ראשונה. ועדיין, מדובר בנסים ונפלאות.
לא בכדי השיר "תיאטרון רוסי" מובא כמעט במלואו בתוכנית, ללא הפרעות ותוך צילום הטקסט הכתוב מתוך חוברת האלבום (שגם היא, אגב, מושלמת). בנאי של היום משתדל להמנע מלבצע את השירים הנועזים יותר מעברו בהופעות שלו, ביניהם כמובן "תיאטרון", אחד משירי הפרידה הכואבים והחושפניים ביותר במוזיקה הישראלית. "יש כמה שירים שכשאני שר היום אני עושה בלה בלה בלה", מודה בנאי ומבצע את החלק האחרון של השיר, הפינלה האדיר ורווי הרחמים העצמיים שכולנו פעם הרגשנו, בכבדות חריפה ומתסכלת שמרחיבה מחדש את אותו הסדק בלב שלימים התאחה. "אתה עוד כועס עליה!", עוקץ אותו קוטנר כשצלילי הפסנתר הרועמים מפסיקים לרעוד בחלל האויר. "איזה מאנייק אתה!", מחזיר לו בנאי באותו חיוך שובב ונאיבי שלא מש מפניו מזה 15 שנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם