כתבה מעניינת מאוד שעושה צדק עם האלבום המדהים והחד-פעמי ההוא. הנעורים לא ישובו עוד, וזה דווקא כן עצוב.
האלבומים שבאו אחריו נפלו גם מבחינת ההפקה המוזיקלית השבלונית.
אפילו אריאל זילבר מבצע את שיריו הישנים כלשונם (פרט לאחד). חבל שאביתר פוגע ביצירה של עצמו, בשם הפוליטיקלי קורקטיות של מצבו הדתי.
הדבר היחיד שקצת הפריע היה מההיבט הקולנועי. יותר מדיי זמן צולם אביתר מאותה זווית ליד הפסנתר. קצת משעמם לראות ראש מדבר כ''כ הרבה זמן ללא גיוון. וגם הקטעים שניגן לא הוסיפו מי יודע מה.
כמו כן, קוטנר שותף מעט מדיי. נכון שמראיין לא צריך לראות ולשמוע הרבה, אבל במקרה של קוטנר זה רק מוסיף. חבל.
האלבום השני מסמל חיפוש, סוג של תוצאה מהיאוש שמסמל האלבום הראשון. אומנם אני לא אוהב את מה שהניב מה שיצא מהחיפוש (החזרה בתשובה שמאוד מיתנה את אביתר בכתיבה, למרות שהאלבום השלישי עוד מכיל את מה שאני אוהב באביתר), אבל אוונגרד, by definition, זה האלבום השני. הטקסטים נוקבים יותר מהראשון, המוזיקה נסיונית, מגיע לו מעמד גבוה לא פחות משל הראשון