קו המשווה: אברהם אבינו
הביוגרפיה החדשה של חגית הלפרין על שלונסקי, אבי השירה הישראלית, מחמיצה את העיקר
יש רגש. "המאסטרו" עטיפת הספר
אלתרמן האפיל עליו, דור זך זרק אותו לכלבים, כינו אותו בלעג "לשונסקי", אבל בין אלף שיריו של שלונסקי (1900-1973) , שהעביר יחד עם ז'בוטינסקי ורחל , את השירה העברית החדשה מן המלעיל אל המלרע (הלפרין מתעלמת לחלוטין מתפקידו החלוצי המכריע של ז'בוטינסקי בעניין זה), יש לפחות מאה שירים נפלאים, שלא לדבר על תרגומי השירה הרוסית ושירי הילדים הגאוניים שלו, וזה בהחלט מספיק בשביל הנצח.
מתוכם מתגלה מאמין גדול באלוהים, למרות דימויו השמאלני והמרקסיסיטי, משורר אינטלקטואלי מזהיר במוזיקליות שלו, בחרוזיו ובאנושיותו, שפגישה חטופה עם זונה בפאריז, למשל, מעוררת בו ריגשה עצומה ואחווה פרולטארית; שהתאבדותה של אשתו הראשונה מכונסת לתוך שלוש שורות מוצפנות באחד משיריו התל-אביביים ושמדמה את עצמו באחד משיאי שירתו לעשיר שנלכד במרתף עם כל אוצרות הלשון שלו.
אז נכון שחגית הלפרין עוקבת בנאמנות אחרי כל תולדות חייו ופעילותו הספרותית, ובין השאר, עוסקת בהרחבה בילדותו ובהשפעתו הרוחנית הגדולה של אביו עליו, כפי שהיא מספרת לנו על המשולש הרומנטי המאוחר הטראגי ששלונסקי נקלע אליו ושהסתיים בהתאבדות אשתו הראשונה, השחקנית לוסיה, אותה נטש לטובת שחקנית אחרת, מירה, אשתו של הסופר יעקב הורוביץ, מי ששימש כעורך הספרותי של "הארץ", אבל העיסוק המרכזי בשירתו של שלונסקי איננו נעשה מנקודת מבט מוקסמת.
הדבר ניכר בציטוטים הרבים מתוך שירתו של שלונסקי, שמעטים מהם שייכים למיטב שירתו, ורובם נועד לשרת טענה ביוגראפית כזו או אחרת של הלפרין, תוך דילוג על כמה מההמחשות השיריות הכי מקסימות.
איך אפשר אגב לכתוב על תקופת פריז של שלונסקי, בלי להזכיר שני שירים נרגשים במיוחד ומרגשים במיוחד שכתב שלונסקי על פגישתו נטולת המין עם זונה פריזאית? כמה צער יש בחרוזים עליה: "דמות עייפה מעולפה/ הלַיִל בא וירמסנה./והיא צופה צופה צופה/ אל תוך הסֶינָה". נהר הסינה הפריזאי הוא כאן כמו הסנה של משה, בוער באש ולא אוכל. גם הזונה ההיא , מבחינת שלונסקי, בוערת באש הסבל אנושי ואיננה מאוכלת.
שוב ושוב חוזרת הלפרין על הטענה השגויה, כאילו היתה שירתו של שלונסקי "נטולת רגש" ביסודה. נכון הרבה יותר לומר שהלפרין לא הבינה את הרגש בשירי שלונסקי, משום שהרגש הזה עשוי במידה רבה מהתרגשויות דתיות שהלפרין לא בדיוק מסוגלת לעקוב אחריהן ומסוג אחווה עם המין האנושי שהלפרין כלל איננה קולטת את התדר הרוחני שלה. מה דעתכם ,למשל, על השורות המדהימות הבאות, שבהן מתגלה שֵׁם יהוה למשורר על מדרכות פריז? הקשיבו: "אני ראיתי בהצטרף אות לאות/
לִפְשָׁט וּדְרָשׁ בִּכְתַב הַנְּצָחִים/ואילם ומתרונן עם חצות/לי הזהיב שם י ה ו ה על הדרכים".
או שורות מסוג דומה, שבו שוב מרעיד אותנו השם המפורש יהוה:"אך בַּלֵּילוֹת בְּהִשָּׁפֶךְ יהוה/
בערוצי הרחוב כַּנַּחַל השחור"
ודי לצטט כמה שורות מתוך שירי שנות העשרים והשלושים שלו, שהלפרין מתארת אותם כ"מנוטרלים כמעט מרגש", כדי להבין עד כמה החמיצה הלפרין את התרגשויותיו של שלונסקי,"הנופל אפיים לפני דמעת כל חי". כאן הוא כמעט נחנק מסבלו של כלב שותק אחד: "זה פחד הפחדים אשר לימי אכזב:/לזעוק /אילם כל פה./להחריש/אין כוח./יצאתי ואין איש/רק כלב נעזב/פזל בי מבט זר/וכמו שכח לנבוח./אני שוררתי כבר שירת המכאובים/לפני דמעת כל חי/אני נופל אפיים/אך מה הענתותי/מה אלף איובים/אל מול שתיקה אחת של אלה העיניים?".
וכמה אושר יש בשירי עין חרוד החלוציים שלו מראשית שנת העשרים: "פה התחנה ופה ארבץ לנוח./ מי חרוד יזובו כְּמִשָּׁד חלב./פה יירד המיימה יום-אדר זרוח/ וירחץ רגליו." אם זה לא רגש, מה זה רגש?
השורות הכי יפות בעברית
אֵיךְ כְּעַכְבָּר לָכוּד שִׁוֵּעַ/ עַל דִּינָרָיו עַד הִתְעַלֵּף/ כִּי לֹא עֲנָהוּ קוֹל שׁוֹמֵעַ/ זוּלַת הֵדוֹ שֶׁלַּמַרְתֵּף
בשיר הווידוי הגדול, "האדיר הגווע" (מתוך "אבני גוויל", ספריית פועלים, 1960), מדמה
שלונסקי את עצמו לאותו עשיר שננעל בתוך המרתף עם כל כספו. גם על שלונסקי המשורר, עם כל עושר מילותיו, נסגרה הדלת למשך עשרות שנים ולא היה מי שישמע אותו:"כי לא עֲנָהוּ קוֹל שומע/ זולת הֵדוֹ שֶׁלַּמַּרְתֵף" .
למדור "ביג בן" לחצו כאן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם