קו המשווה: נבילת הנובל
הסאדו-מאזו המשותף לכלות פרס נובל הרטה מולר ואלפרידה ילינק והאנטי-רומן של יעל נאמן
לכן טוב ויפה עשתה הוצאת מודן שבחרה לתרגם ולהוציא עכשיו לאור את אחד הרומנים של מולר, "חיית הלב" (מגרמנית: טלי קונס). ועכשיו, אחרי קריאה בספר, ברור , די ברור, כי מתן פרס נובל למולר היה מעשה סנוביסטי, סתגרני, אנטיפטי, אופייני לאירופה המתנשאת על ארה"ב, ומנסה להיות אנטי להמוניות של אמריקה.
כזכור, הכריז בשעתו אחד מחבריה של ועדת נובל , ואולי היה זה היו"ר בעצמו, כי הספרות האמריקאית נחותה לעומת הספרות האירופאית, ודומה שמתן פרס נובל להרטה מולר , הכותבת ספרות שרק מעטים מאוד יכולים לקרוא, כפי שנדגים מייד, נועד להוכיח, בנוסח בגדי המלך, כי אנחנו האירופאים לא כותבים ספרות לקוראים רגילים. אנחנו פיוטיים הרבה יותר, אנחנו פנימיים הרבה יותר.
די לקרוא פיסקה אחת מן הרומן המתורגם החדש של מולר, העוסקת בחיי סטודנטיות רומניות בימי המשטר הקומוניסטי , ובגורלה המיוסר של אחת מהן במיוחד, כדי להבין עם איזה סוג של ספרות מופנמת ולא-קומוניקטיבית יש לנו עסק: "הילדה יודעת: האם, באהבה הקשורה שלה, תקצץ את ידיה. היא תיאלץ לשים את האצבעות הכרותות בכיס חלוקה ולצאת לחצר כאילו היא הולכת לזרוק את האצבעות הכרותות לזבל. בחצר, כשלא יראו, היא תיאלץ לאכול את אצבעותיה של הילדה".
סוג הזוועה המטאפורית והדיכאונית הזאת מייצג את טעמה העמוק של ועדת פרס נובל , שכמה שנים קודם לכן נתנה כזכור את הפרס לאלפרידה ילינק האוסטרית-היהודיה, שגם היא מחבבת במיוחד זוועת מטאפוריות, דיכאוניות ואזוטריות בנוסח :"בלילה, כשהכל ישנים ורק אריקה לבדה ערה, כשהמחצית האהובה של הזוג הכבול באזיקי-דם, כלומר, כבוד האם, נחה בשלווה שמימית על יצועה וחולמת על שיטות עינויים חדשות - - -" (מתוך "הפסנתרנית" של אלפרידה ילינק, בתרגומו של אריה אוריאל, הוצאת בבל).
הנטייה להציג את החיים כסוג של זוועה , ולעשות זאת באמצעות דימויים סאדו-מזוכיסטיים רוויי שינאה ושינאה עצמית , הזועקים לפטרונות גברית מנחמת, אופיינית לשתי הסופרות הדיכאוניות , הסוטות והבלתי-קריאות האלה ולוועדת פרס נובל השבדית שגבריה הזקנים והמתנשאים בחרו לתת דווקא להן את הפרס הספרותי היוקרתי בעולם, שהפך מזמן לסוג של בדיחה פלצנית, שאינה קשורה בכלל לאהבת הקוראים ומכבדת פחות מכל את העיקר: כלומר, תענוג הקריאה.
ספר זכרונותיה הביקורתיים של יעל נאמן על ימיה כילדה וכנערה בקיבוץ יחיעם שבו גדלה ("היינו העתיד", הוצאת אחוזת בית), שכבר זכה לפירגונים קיצוניים למדי ומוגזמים מעט למען אמת, החל מהמוסף הספרותי של "הארץ" ועד למוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות" , מוגדר על גב הכריכה כ"רומן אוטוביוגראפי שנון ואירוני", אלא שפחות מכל מדובר כאן ברומן. נכון יותר להגדיר את הספר כאוסף של זכרונות ביקורתיים, מופרדים זה מזה בכוכביות ובמספרי פרקים, עם דגש ניכר על היסוד הביקורתי. מין התמודדות עיונית ופילוסופית, מבוססת על נסיונות חייה, עם האידיאולוגיה של הקיבוץ.
"רומן", מעצם טבעו, הוא משהו שמתפתח מנקודת זמן אחת לנקודת זמן
עֵת לִבְכּוֹת, עֵת לְהִנַּחֵם/ אִמָּא מָרְחָה אֶת הַתַּחַת בִּקְרֶם/ שֶׁיִּהְיֶה חָלָק כְּמוֹ חָתוּל סִיאָמִי/ אִם גֵ'ף יָבוֹא לְנַחֵם מִמַּיָאמִי.
חנוך לוין מצחיק ומחרמן ב"הילדה חיותה רואה ממוטה" (הקיבוץ המאוחד/ איורים: רותו מודן)
לחצו כאן לטור השבועי "ביג בן"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם