ביג בן: לחיי האהבה
הרעיון שדנה מודן תתאהב בערבי בסדרתה החדשה מדאיג, המחזה החדש של חנון לוין לא מצליח להצחיק, לטל פרידמן גם קשה לחלץ צחוקים ויש, כמובן, הימור על הזוכה ב"האח הגדול". מנחם בן עם תובנות השבוע
דנה מודן, אני שומע, הולכת להביא בסדרת הטלוויזה הבאה שלה, אחרי "אהבה זה כואב", סיפור על בחורה ישראלית (דנה מודן עצמה?) שמתאהבת בערבי. ואני חייב מיד לומר שאני נגד, כל עוד מדובר בערבי-ערבי על אמת ולא בישראלי מושלם-עברית ממוצא ערבי (כמו יוסף סוויד או סייד קשוע).
מה רוצה דנה מודן להביא לנו? עוד
הביקורות בעיקרן, כפי שמצופה מהן, מ"הארץ" עד "טיים אאוט", אמנם היללו את "איחש פישר" של חנוך לוין בקאמרי - כי מי לא יהלל את חנוך לוין? - אבל אני שראיתי את זה השבוע לא ממש נהניתי ובעיקר לא ממש צחקתי.
והרי לוין הגאוני, במיטבו, יודע לעשות את זה לצופים שלו. הפעם, הבדיחות של חנוך לוין (שכתב כנראה את המחזה הזה בשנותיו האחרונות) היו איכשהו צפויות מדי, אולי מכיוון שקקה בכלל ו"קטן" בכלל ו"בית כיסא" בכלל המככבים במחזה הם מלכתחילה בדיחות צפויות מדי.
הצגה, שנפתחת ב"קטן" (הזין של וילוז'ני, הוא איחש פישר) הנושר לתוך "בית הכיסא", שם מכסה אותו מיד אחר כך הקקה של פנרבחצ'ה (היא קרן מור) - לא יכולה כבר להפתיע יותר מדי בהמשך.
ועם זאת, מדובר במהתלה חביבה בסך הכול שעושה מה שעשו תמיד ההצגות של חנוך לוין: משחררת את הצופה מהעכבות הלשוניות שלו ("הקקה" המפורש של חנוך לוין בניגוד ל"קקי" המקטין והמכובס) ולכן תורמת למלחמת השחרור המתמדת שלנו. מבחינה זו, ההצגה מומלצת במיוחד לבעלי פוביות ניקיון וסטריליות.
היה נחמד לראות את קהל המבוגרים ידידותי ומחויך, גם אם מפוהק ומנומנם פה ושם, מול כל ערימות הקקה שניתכו אליו מהבמה. חבל רק שזה לא היה יותר מצחיק.
ואגב צחוקים: עלמה זק אמנם חיקתה להפליא ב"ארץ נהדרת" את הנאקות המיניות, הפתטיות מעט, של אפרת גוש ("אה-אה-אה") אבל אפרת גוש מצדה הוכיחה את ההומור המצוין שלה אצל שי שטרן (היא, כמובן, הייתה הרבה יותר טובה ממני שהופעתי באותה תוכנית), והיא גם קומיקאית הרבה יתר טבעית מזמר אחר ב"ארץ נהדרת", מאור כהן, שעד עכשיו עוד לא הצליח להצחיק אותי אף פעם.
בכלל, הילת הצחוק המרחפת בכל פעם מעל ראש אחר היא עניין חמקמק מאוד. יובל סמו תמיד מצחיק אותי. אסי כהן תמיד מצחיק. גם עלמה זק. וגם שני כהן. גם פיניש ומריאנו תמיד מצוינים, אם אני זוכר נכון. לעומת זאת טל פרידמן מאומץ מדי וכבר קשה לו לחלץ ממני צחוקים. מה אפשר לעשות.
14 שנה, לא פחות, לקח למשרד החינוך לאמץ את ההצעה הבסיסית שלי בעניין חובת ההקראה בתנ"ך, שעליה חזרתי באוזני שני שרי חינוך לפחות (יוסי שריד ולימור ליבנת) וכן באוזני המפמ"רית, דרורה הלוי, וראש ועדת המקצוע, יאיר זקוביץ ועוד ועוד.
עכשיו, סוף סוף, הפך עניין זה לחובה ממש, לכאורה, המוגדרת בתוכנית התנ"ך החדשה, שמי יודע מתי תתיישם: לפתוח כל שיעור בהקראה שמקריא התלמיד עצמו מן התנ"ך. כי היופי בתנ"ך, סוף סוף הבינו, עובר קודם כול דרך העברית האלוהית, והריפוי מן העילגות עובר דרך ההקראה המדויקת (שלא תתרחש אלא באמצעות תרגול סימני הניקוד).
ועדיין, כל המהלך הזה נעשה בדרך מפוקפקת שבכלל לא מבטיחה את יישומו. כי עדיין לא מדובר בבחינה ממש. נראה כמה שנים ייקח למשרד החינוך להבין כי בלי בחינה בהקראה כחלק מן הציון בבגרות לא יקרה בעצם שום דבר, או כמעט שום דבר, בשטח.
נכון לעכשיו, עד לכניסת החדשים, חמישיית הגמר המשוערת ב"האח הגדול" על פי הטיית הקהל, גם אם חלקם בלתי נסבלים: אלעד, נופר, פרידה, עתי ג'קי. והזוכה במיליון הוא כמובן הגמד. לא יכול להיות אחרת. הוא הכי מושלם.
לחצו כאן ל"קו המשווה", הטור הספרותי של מנחם בן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם