קו המשווה: ובמקום הראשון
"החיים כמשל" של פנחס שדה הוא ספר הפרוזה הטוב ביותר בספרות הישראלית מעודה
ביג בן: מנחם בן עם תובנות השבוע
מה הופך אותו לטוב בספרים הישראליים שהופיעו אי-פעם? הטווח הרוחני שלו. זה שמתחיל בחטאים ובפשעים של חייו ומגיע עד אלוהים, כמו סולם יעקב המוצב ארצה וראשו בשמים.
"החיים כמשל" עטיפת הספר
ת.ס.אליוט (במאמרו "מהו קלאסי?") כתב שספרות קלאסית יכולה לצמוח רק מתוך תקופה שהבשילה באיזשהו מובן תרבותי המאפשר לה להוליד מתוכה יצירות גדולות. במובן זה אנחנו יכולים רק לקנא בישראל של 1958 שהולידה את הספר הזה, שספק אם היה יכול להיוולד היום, גם אם מדובר בנס כתיבה פרטי. אנחנו יכולים גם לקנא בתקופה שבה נמכר הספר הזה ברבבות עותקים והיה לספר פולחן.
כי מי בכלל היום מקרב ציבור הקוראים הצעיר (שהיו עיקר קוראיו של שדה פעם) יכול לעכל קריאה בברית החדשה, למשל, המהווה ציר מרכזי באוטוביוגרפיה הזו, בשעה שחלק ניכר מן הקוראים היום מתקשים בקריאת תנ"ך כפשוטו בגלל מערכת החינוך הנוראית שלנו? מי יכול להבין מבפנים משפטים מן הסוג שמשמיע כאן שדה כגון:" תשוקתי הגדולה היא לדבר על האלוהים" או "במה נחשבים המאורעות החיצוניים? הלא אין הם אלא נסיון: חשוב רק הפרי הרוחני" , או "הדברים החומרייים שנואים עלי. הם מעציבים ומחליאים אותי". מי ישמע אותו בדור הקניונים והגאג'טים שלנו? היחידים הבאים בחשבון כקוראים פוטנציאליים הם כנראה בוגרי הישיבות התיכוניות שלנו, אבל הם אולי יירתעו מהספר מסיבות אחרות.
"החיים כמשל" הוא בעיקר וידוי ונסיון פיענוח פנימי העשוי מאירועי חייו, החל מאפיזודות משפחתיות אלימות ("המקרה שאבי ירק לי לתוך כוס הקפה שלי ואני נטלתי את הכוס ושפכתי את תוכנה בפניו"), דרך סיפורים מרתיעים בחומרתם על מעשי עבריינות שונים שביצע או תיכנן בנעוריו, כגון תכנית אינפנטילית שלמה שהגה עם חבר רע (ולא יצאה לפועל תודה לאל) לשדוד זקנה ולרצוח אותה אם צריך, ברוח "החטא ועונשו", עבור בהלקאת חברתו בשוט של ענף (היא לא בכתה , ככה שסביר להניח שזה לא היה כואב מדי) ועד למעשה מאוחר יותר של בעילת שתי בנות חרדיות קטינות.
ומעל כל אלה, ההרפתקאות הרוחניות ששדה עובר כגון רגעי ההשראה המיסטיים בלונדון: "כמהופנט התבוננתי בהמון האדם שחלף על פני, אבל מה שראיתי באמת היה מעין חזון: ראיתי את כדור האדמה מוטל לפני כמין לב גדול, אדום, חם ורועד, ועליו ראיתי את האנושות כולה, על פקידיה, אדוניה, פועליה, בתולותיה, יצאניותיה, אושרה וסבלה, טוּבה, רשעתה, עוניהּ וחוסר-תקוותה, געגועיה וזעקתה-לגאולה, ראיתי את כל האנושות כולה במהות אחת ואת כל אדם לבד, בכובעו ובמלבושיו, בחד-פעמיותו, במציאות הבודדת בלב האינסוף, ואז הרגשתי שאני חייב, שאני כפוי, שאני רוצה וגם יכול לומר משהו לכל אלה - - - ".
אם עוד לא קראתם אותו, אל תתחילו שום ספר אחר.
השורות הכי יפות בעברית
הָעֲשִׁירִים מְדַבְּרִים עַל הַקִּנְיָן, וְהַנְּשׂוּאִים עַל הַשְּׂמָחוֹת הַגְּנוּבוֹת,/וְרוֹפְאֵי הַנֶּפֶשׁ מְנַתְּחִים הַמַּאֲוַיִּים הַנַּפְשִׁיִים,/אֲבָל הָעֲשִׁירִים הִנָּם כְּחַסְרֵי-כֹּל, וְהַנְּשׂוּאִים/ כְּאֵינָם יוֹדְעִים טַעַם-אִשָּׁה,/ וְרוֹפְאֵי-הַנֶּפֶשׁ כְּלֹא מַבְחִינִים בֵּין יְמִינָם לִשְׂמֹאלָם,/ לְעֻמַּת הַדָּבָר הָאֶחָד הַנֶּחְשָׁב בְּחַיֵּי-אֱנוֹשׁ עֲלֵי אֲדָמוֹת:/ הַשֵּׂג פֵּשֶׁר כַּוָּנַת הָאֱלֹהִים/ אוֹדוֹת קִיּוּמוֹ הָאִישִׁי וְהַלֹּא-נִשְׁנֶה שֶׁל הָאָדָם
"החיים כמשל" הוא אמנם בעיקרו ספר פרוזה, אבל במרכזו מצויה
הפואימה הגדולה (כשלושים עמ') , "שירת ירושלים החדשה" , המהווה בעצם תמצית לכל העניין כולו, ובה מספר שדה את סיפור מסעו מירושלים ללונדון ("וכך יצאת את ירושלים הארצית כדי לבקש את /ירושלים החדשה/ יצאת את ארץ מצרים לנוד במדבריות העולם/ כדי לחוג את פסח הנשמה"), כשכל העניין הוא להבין מה אלוהים רוצה ממך (כמו הנביא הושע, מסביר שדה, שהבין כי הוא מתחתן עם אשה זונה, כדי להמחיש את בגידתו של עם ישראל באלוהים ופנייתו לאלוהים זרים). הייעוד האלוהי העיקרי של שדה היה לספר את סיפור חייו ותוך כך לגלות לעצמו ולסביבתו את אלוהים בתוך החברה החילונית נטולת האלוהים שבה חי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם