בכיפית: על האלבום של מיי פיינגולד
כולם ציפו שמיי פיינגולד תלך על רוק עצבני באלבום הבכורה שלה, אבל הג'ינג'ית הצרודה גילתה פתאום גם את הפופ. וזה השתלם לה
''סודה-פופ'', הליקון
סודה-פופ עטיפת האלבום
ב"תמשיכי לחלום" פיינגולד כבר מורידה הילוך, ומביאה טריפ הופ איכותי שמזכיר קצת את פורטיסהד, אבל אז מגיע "לשבור רגל" וקצת מאכזב - גם כי הוא לא שיר טוב וגם כי פיינגולד רוכבת יותר מדי על הקול הצרוד שלה. למען האמת, איפשהו באמצע האלבום נשמע כאילו הדיסק חוזר שוב להתחלה ומנוגן מחדש - אבל לא: מדובר בשירים אחרים שפשוט נשמעים אותו דבר. יכול להיות שזה הקול המאוד דיסטינקטיבי של פיינגולד או ההפקה המוזיקלית של גיל מרום.
העניין הזה מיטשטש מעט ב"מה נשתנה", שבו פיינגולד מדברת על חוויית האונס שעברה באילת ומזהירה את נערות ארצנו מפני גברים שלא יודעים לקבל "לא". בהמשך האלבום (הארוך!) מגיע "תודה" - בלדה שבה מקוננת הדוברת על איזה גבר שהיא בזבזה איתו לא מעט
זמן, מאחלת לו שייחנק ומשגרת לעברו "אני שונאת אותך".
ב"אידיוטים" פיינגולד יוצאת נגד עיתונאים שתמיד חושבים שהם יודעים יותר טוב ממנה - אבל רגע, הנה מגיע אחד (היי), במיוחד בשבילה, שדווקא חושב שהיא הוציאה אלבום בכורה לא רע בכלל.
לעדכונים נוספים כנסו לעמוד הפייסבוק של "רייטינג"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם