קו המשווה: המקסים והמכוער
השירים הפוליטיים הפשטניים והצדקניים של דליה רביקוביץ מקלקלים את הקריאה באוסף כל שיריה
- מנחם בן על חרם השחקנים ו"זוהי סדום"
זה כולל בין השאר את ספר השירים האחרון שהופיע בחייה, "חצי שעה לפני המונסון" ו"מים רבים", ספר השירים שלוקט לאחר מותה מעזבונה. כמו כן כולל האוסף החדש, שירים (בעיקר שירים מוקדמים ודחויים משנות השישים), שרביקוביץ פירסמה בעיתונים ולא כללה בספריה, וכן תרגומי שירה לא מזהירים למיניהם (ויליאם בלייק, וורדסורת' ואחרים).
ויאמר מיד, שום שיר שנוסף לאוסף החדש - מקור או תרגום, מן הגניזה או מן העיזבון - איננו יכול להתחרות עם שיאי שירתה, ממש כשם שרובו של האוסף הקודם נפל בהרבה מארבעים השירים, נניח, בוודאי לא יותר, מתוך ספריה המוקדמים, שהפכו את רביקוביץ למשוררת גדולה, ורק אותם כדאי בעצם להבליט.
בכלל, מול האוספים הגדולים של השירה בשנים האחרונות - כל שירי נתן זך, כל שירי אבידן, כל שירי חזי לסקלי, כל שירי אבות ישורון, כל שירי יאיר הורביץ וכו' וכו' - מתבקש משהו אחר לגמרי: מבחרי שירה מצומצמים הרבה יותר, מבוררים, מלווים במבואות ובפרשנויות קצרות פה ושם, כדי להביא את היופי השירי הגדול במלואו ובזיקוקו הגדול לפני הקורא. זה נכון לגבי כל אחד מהמשוררים שצוינו קודם. לכולם עושים האוספים הגדולים עוול, משום שערבוב הטוב עם הרע, המזהיר עם הבינוני, העיקרי עם הטפל, מכבידים על התגובה ועל התענוג.
אני ,למשל, ממש לא מסוגל לקרוא את שירי המחאה השמאלניים, הפשטניים, הצדקניים והבאנליים של רביקוביץ. האשמת ישראל בטבח סברה ושאתילה ובהרג תינוקות, על פי האופנה הרוחנית התועמלנית והמקורנפת שהייתה נפוצה כאן בימי מלחמת לבנון.
עסקת החבילה שבה אנחנו אמורים לקרוא, זה לצד זה, שורות נפלאות כמו "שם ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה/ והיום ההוא היה יום השביעי בשבת/ וכל בדי האילנות היו מתעצמים לגבוה", או "ציפור צייצה כמשוגעת עד אפס כוחה ואחר בכתה" או "כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן/ עמוס גשמים, מגיר מטר,/ כשאני מאוהבת/ אני כל דבר/ שיכול להעלות בדעת איש", לצד שורות המאשימות את ישראל ממש ברצח תינוקות ומסבירות לנו בהטפה חלולה ש"תינוק לא הורגים פעמיים" ו"על שלוליות שופכין בסברה ושאתילה/ שם העברתם כמויות של בני אדם/ הראויות להתכבד/ מעולם החי לעולם האמת" - היא במידה רבה בלתי נסבלת.
אבל זוהי רק דוגמא אחת לרע שעושים אוספי השירה הגדולים. במקרה זה, לרע שעושה האוסף הגדול לשירתה של רביקוביץ. במקום שקורא השירה יוכל להתוודע לספרים נפלאים כמו "אהבת תפוח
לכן, מה שמתבקש עכשיו במו"לות השירה הישראלית הוא לא אוספים גדולים ומגושמים, אלא משהו אחר לגמרי: ספרי שירה יחידים, מופלאים, קלאסיים, שיופיעו מחדש, בדיוק כפי שהוצעו לקורא לראשונה, אולי עם מבואות חדשים. אני לא רוצה לקרוא את כל שיריו של אורי ברנשטיין. אני רוצה לקרוא מחדש את "באותו החדר, באותו האור". אני לא רוצה את כל אבות ישורון, אלא רק את "רְעֵם". השאלה היא רק מי יבחר. אני מציע ,אם יורשה לי, את עצמי.
שָׁם אָהַב אוֹתִי אִישׁ/ לֹא הוֹתִיר לִי צִפֹּרֶן.
כוח האהבה של דליה רביקוביץ מתגלה גם בשורות האלה (מתוך השיר "שאון המים") בכל עוצמתו. היא בהחלט ידעה לטבוע באהבה, כמו בשורות אחרות מאותו שיר: "אני שקעתי בענן של נועם,/ אני שקעתי ואני נמוגותי./ לא, כי אל האוקיינוס טובעתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם