קו המשווה: רוטן ומטרחן
המונוגרפיה הכושלת של יצחק לאור על חנוך לוין, ולמי מיועדים תענוגות חיים באר החדש?
- מנחם בן על "כוכב נולד" ועוז זהבי
אז נכון שפה ושם אפשר ללקט מתוכו לא מעט עובדות מעניינות על חנוך לוין, כתביו וההוויה התרבותית שהקיפה אותו, אבל העובדה הבסיסית היא שקריאה בספר שכתב לאור היא עניין טורדני ולא נעים, וזאת בגלל שתי צרות נפשיות ורוחניות הפוגעות בכתיבתו פגיעה אנושה. אגדיר אותן למען החרוז כבעיית הרטינה וכבעיית הרוטינה.
מצד אחד, הרטינה המתמדת כלפי כל העולם ואשתו, ומצד שני הרוטינה המשמימה, הסתומה והמסורבלת של הכתיבה האקדמית, שלאור איננו מצליח להיפטר ממנה והיא דבקה בו ובכתיבתו כספחת. כי בניגוד לחנוך לוין, שלא סיים לאושרו את התואר, כפי שמספרת לנו המונוגרפיה הזאת, והצליח להימלט בזמן משממת הניסוחים האקדמיים, יצחק לאור דווקא שקד וסיים והפך לדוקטור לספרות.
כלומר, כמעט מסורס רשמי מבחינה סגנונית. לכן יוצאים מתחת ידו שוב ושוב ניסוחים אקדמאיים פלצניים, טושטושיים, מסוג: "כאן אנחנו מגיעים להתנגשות עם המדומה הציוני המשותף" (למה לא לכתוב למשל "הכזב הציוני המשותף"?) או: "הוא מדמה את עצמו כמושא של מבט הנמצא מעבר לה?" או "ההיראות הזאת נמסרת אמנם לה, אבל מניחה עוד מבט" וכו' וכו'. והלשון הטרחנית הזאת לא פוסקת. אופיינית למי שלא הגיע עד קצה המחשבה (כי קצה המחשבה הוא תמיד פשוט).
מפריעה לא פחות היא ההתלהמות רוויית השנאה של לאור, לא חשוב כלפי מי וכלפי מה, החוזרת אצלו בתכיפות בלתי נסבלת, ומולידה מסקנות הבל נטולות שחר, הנאמרות בתוקפנות בוטה ומכוערת, למרות ששום הגיון ממשי לא עומד מאחוריהן. כך למשל מגדיר לאור כ"אוולת", לא פחות, את עצם ההשוואה בין הסאטירה של ימי המנדט בייישוב העברי לבין הסאטירה בת ימינו, שהרי, טוען לאור בנחרצות "שום דיון על סאטירה אינו יכול לוותר על המדינה כנושא האמיתי של הז'אנר".
כלומר, אם אין מדינה, אין סאטירה אליבא דלאור. והרי אלו שטויות במיץ עגבניות. סאטירה יכולה להיכתב על מדינה כפי שהיא יכולה להיכתב על כל דבר תחת השמש, כולל למשל הנהגת היישוב לפני המדינה. מה כאן כל כך לא בר השוואה?! בקיצור, יצחק לאור כלוא בתוך שגיאותיו. לכן כתב על לוין ספר מוחמץ, רטנוני ומרושל, שלא עושה טוב לאף אחד.
קראתי בינתיים רק את הפרק הראשון התענוגי ברומן החדש של חיים באר, "אל מקום שהרוח הולך" (הספריה לעם) - סיפור מסעו של אדמו"ר חסידי מבני ברק אל טיבט והרי ההימליה, כאחד התרמילאים. והשאלה שאני שואל את עצמי, בנוסח כמה דיוויזיות יש לאפיפיור, היא כמה קוראים חילוניים פוטנציאליים יש לרומן המבדח הזה, הכתוב בנוסח עגנון ובנוסח "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי מוכר ספרים (לו גם מוקדש הספר)?
נכון,
אֶת הַכְּאֵב הַמָּתוֹק שֶׁל הָאַהֲבָה רוֹצֶה אֲנִי לָדַעַת שׁוּב,/ שׁוּב אֶת הַכְּאֵב שֶׁזְּמַן רָב לֹא יָדַעְתִּי.
אחרי שנתן זך התנצל על "אמירה סרת טעם שאמרתי" בהקשר למחול השדים שהתחולל אחרי התבטאויותיו האוויליות והבלתי נסבלות על עדות המזרח, מותר להמשיך לאהוב אותו ואת שיריו, הנמנים במיטבם עם מיטב השירה הישראלית. כאן בשורות (מתוך "כל החלב והדבש", הוצאת עם עובד) על המחסור באהבה והגעגוע להתאהבות (כי מה זה "הכאב המתוק של האהבה" אם לא התאהבות, וייסורי אי הידיעה, כשאתה עוד לא יודע אם מי שהתאהבת בה תחזיר לך אהבה?).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם