ביג בן: באור הזרקורים
ב"כוכב נולד" השנה אין אפילו כוכב אחד. אבי בן-אבו לא ייצר חשמל באוויר, דיאנה גולבי היא רק יצרנית דרמות בימתיות ודווקא אור גלעדי שהודח השבוע היה פייטן קודש בעל איכות אמיתית. וגם: המגבלה האינטלקטואלית של עוז זהבי והאכזבה מ"מעגל הגיר הקווקזי"
פה ושם הצצתי בתוכניות "כוכב נולד". פה ושם ראיתי קטעים, אבל ברביעי שעבר ראיתי את התוכנית כולה וגיליתי דבר מדכדך מעט מבעד לכל הפמפומים: אין כוכב ב"כוכב נולד" השנה. אפילו לא אחד. אז או-קיי. אבי
- מנחם בן על יצחק לאור וחנוך לוין
דווקא הנער אור גלעדי שעורר את טינת השופטים בגלל מראהו הנערי והכיפה הכל כך לא תל אביבית שעל ראשו היה סוג של פייטן קודש בעל איכות אמיתית. הוא אמנם הודח, אבל דווקא בחירה בו הייתה יכולה להיות הדבר הלא בנאלי, אבל גם הוא רחוק מלהקרין זוהר אמיתי. זה לא נינט. זה לא מארינה מקסימילאן בלומין. זה גם לא ישראל בר-און. נצטרך להסתפק בקסם של דנה אינטרנשיונל.
לא הספקתי להגיד ב"בואו נדבר על זה" עם אסי עזר את דעתי על השחקן הצעיר והלוהט עוז זהבי. אז זהו, שאני ממש לא מתלהב מהחתיך הילדותי הזה שעורר כנראה ריגשה אמיתית בסצנות המין שלו ב"עספור", אבל קל להבחין במגבלה האינטלקטואלית שלו (שהיא תמיד גם מגבלה של סקסיות).
כשזהבי אומר ש"פעם קראו לזה איש אשכולות, היום קוראים לזה טאלנט" (כאילו שזה אותו דבר) הוא מעיד על הקושי המסוים שלו במושגים בסיסיים בעברית (ולכן בניגוד לאסי עזר אין לי שום ציפייה מ"דברים שהוא כותב", כאילו). גם כשהוא מוקסם מההשוואה בינו לבין ג'יימס דין ("שהיה גם קשוח וגם פגיע", מסביר הזהבי), מוכיח הכוכבן שצר עולמו כעולם הדימויים ההוליוודיים השטוחים. אז שאנחנו נתפעל?
השבוע שפטתי בתחרות הקראת שירה בכלא באר שבע. הזמינו אותי, אז באתי (גם רפי ניב, מנהל הרפרטואר בתיאטרון באר שבע, נמנה עם השופטים). ולא הצטערתי. 12 אסירים, יותר מחצי מהם ערבים, דקלמו שירה עברית שלמדו בעל-פה: רוני סומק, יונה וולך, אפילו שיר של מבקר הספרות אריאל הירשפלד השתרבב לכאן איכשהו. האסירים הקריאו את השירים כאילו בנפשם מדובר, ואי אפשר היה לא להתפעל. גם מאיכות העברית ומההקראה וגם מאיזושהי נינוחות תרבותית ואנושית כללית שקרנה מהמקום הקשה הזה, שנשים קצינות תרבות הצליחו להפוך אותו למקום מואר באופן כמעט בל ייאמן.
אומרים לך "כלא באר שבע" ואתה רואה בעיניך חומות אפורות ודיכאון, והנה אתה בא והכל נראה (לפחות סביב אולם האירועים) כמו איזשהו מתנ"ס מואר ושמשי שדווקא הוא משחרר את השירה הכתובה מכלאה ומחזיר לה את הכבוד הפנימי הקורן שכמעט שכחנו שהיה לה.
אכפת לכם להדגיש גם בפני הקהל הישראלי וגם בפני הקהל האמריקאי למרות כל הפוליטיקלי קורקט שהחשוד ברצח הסדרתי בארה"ב הוא ערבי נוצרי מרמלה ולא סתם "ישראלי מרמלה", כפי שסיפרו לנו כל העיתונים?
אחרי שהוקסמתי לגמרי מ"הנפש הטובה מסצ'ואן" הייתי בטוח שגם "מעגל הגיר הקווקזי" בקאמרי הולך להיות חגיגת תיאטרון דומה. הרי המחזאי הוא אותו מחזאי (ברכט) והבמאי אותו במאי (אודי בן משה) והמוזיקאית אותה מוזיקאית (קרן פלס), אבל התאכזבתי קשות. זה לא היה זה.
קודם כל המחזה עצמו שריח ברור של יושן עולה ממנו והפואנטה המרכזית בו (שתי אמהות המתחרות על אמהות לילד אחד, והאמורות למשוך אותו בכל אחת משתי ידיו מתוך מעגל הגיר שסימן השופט) הוא חיקוי עלוב כלשהו למשפט שלמה (האמא הזוכה היא זו שסירבה למשוך חזק מדי את הילד). אבל גם התרגום (של רבקה משולח) היה רצוף קריצות עין ישראליות וירודות למציאות הישראלית (תוך השוואה נואלת וזולה - ואפילו הפוכה לכוונת המחזה - בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך הלאומי המתואר בהצגה), וכמוהו גם המשחק של שלמה בראבא שגם הוא התחנף מדי לקהל במיני מניירות וישראליזמים (נדמה אגב שטון הדיבור המרכזי שאימץ לעצמו בתפקיד אצדק השופט היה זה של מנחם בגין).
בין כוכבי ההצגה רק נטע גרטי בתפקיד המשרתת המצילה את התינוק הייתה במיטבה. שחקנית מעולה ומדויקת. גם קרן פלס עם כל מקצוענותה המשובחת לא נגעה הפעם בלב התענוג, מה אפשר לעשות. נשארתי אדיש למדי ומשועמם למדי כמעט לאורך כל ההצגה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם