ביג בן: ארמון בשומרון
מנחם בן עבר השבוע להתגורר בהתנחלות בשומרון ולא מבין למה כולם כל כך מודאגים, וגם: על ועדת המדרוג של עיתון הארץ ועל השפעות תרופות נגד דיכאון. תובנות השבוע
אחרי שבע שנים בכרמיאל עברנו לגור השבוע בשומרון ביישוב נופים שנוסד ב-1986, התנחלות מקסימה בעלת אופי חילוני מעל שמורת נחל קנה, עשר דקות מאריאל וחצי שעה עד שלושת רבעי שעה מתל אביב. שכרנו בית מדהים במחיר זול להדהים: וילה יפה מאוד של שבעה חדרים עם גן ענקי (עשרות עצי פרי) ב-2,800 שקל לחודש. בעיניי מדובר בארמון, גם אם לא במושגי האלפיון העליון.
- למדור הספרותי של מנחם בן
איש מרכזי בשומרון הציע לי לא להגיד את המחיר, "שלא יחשבו שעברת להתנחלות בגלל המחיר הזול", אבל אני בהחלט אגיד. אמנם תמיד אהבתי את ההתנחלות ותמיד חשבתי שאסור לפנות אף התנחלות ("ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם", אומר הנביא עמוס), כפי שאסור לפנות אף פלסטיני חס וחלילה (אני גם נגד גירוש אבו טיר מירושלים). אבל אצלנו מחיר הבית השכור בהחלט קבע, ולמרבה הפרדוקס גם הקרבה לתל אביב והטוהר הזה של ההתנחלויות, בכלל ברובן (פרט למתנחלים נוראים ודוחים
ואתה לא פוחד שואלים אותי? פוחד ממה? ההתנחלויות כמו הדרך אליהן שלוות לגמרי עכשיו, ממש כמו הדרך לסביון, ממש כמו בתי הקפה בתל אביב ובירושלים שפעם התפוצצו בהם מחבלים מתאבדים. ועכשיו כבר לא. אולי לא שמתם לב אבל השלום כבר הגיע. כל מה שצריך הוא לשמור עליו. אגב, ממש מתוך חצר הבית החדש שלנו בשומרון רואים היטב את ארובת רדינג בתל אביב. אם נהיה מטומטמים מספיק כדי לתת אותו לפלסטינים יירו עלינו ממש מכאן מהחצר גראדים לתל אביב.
ומה עם החרם? אתה לא פוחד מהחרם שיטילו עליך? שואלים אותי. תראה מה שעשו למשל לד"ר רן ברץ המשובח מהאוניברסיטה העברית (תושב כפר אדומים שפוטר למרבה החרפה ולדעת הסטודנטים בגלל השקפתו הפוליטית); תראה מה שעושים לארקדי דוכין שהעז להופיע (רק להופיע) במופע שירה בהתנחלויות וכבר השמיצו אותו במודעות שפרסם, בין השאר, גוש שלום בהנהגת אורי אבנרי. כמה מביש.
אבל שאני אפחד? אני? ממה? מעיתון "הארץ" שאני מזהה כל שבוע מחדש את הבורות העברית והדתית העמוקה שלו? מתועמלנים מסוערבים נוסח גדעון לוי? מאומללים בנוסח בני ציפר? נו באמת. עברתי לכאן בדיוק בשביל זה. למען התענוג במלחמה מול כל הטיפוסים האלה.
וכמעט באותו עניין: אני יודע שאין לי סיכוי לשנות את הטעם הרע של עורך "ועדת המדרוג" במוסף "הארץ", אבל להכתיר את ספר שיריו המשמים מרוב ליטראטיות של פול ורלן איש המאה ה-19 בתרגומו הליטראטי של עמינדב דיקמן כ"טוב גבוה" (מה? רק משום שוורלן התנסה כנראה ביחסים הומוסקסואליים עם רמבו?), ולעומת זאת להגדיר את שירי מאיר אריאל (במלאות 11 שנה למותו של המשורר הנהדר הזה) כ"רע נמוך" (מה? רק משום שתקף את ההומוסקסואליות?) זה להיות אידיוט אמיתי.
גם גיל חובב יצא כזכור לפני כמה שבועות בגסות נגד מאיר אריאל בתוכניתו בחינוכית, ולעומת זאת מול שירה מרגלית המימית שהתראיינה אצלו השבוע הוא נשפך מחנופה כדרכו. "את מקסימה", הוא אמר לאשת הפרסום שקצת חירבה בריקנותה את רשת. אתם מבינים? שירה מרגלית הבינונית - כן; מאיר אריאל המופלא - לא. גיל אתה מתחיל להיות מגעיל.
אני אמנם חושב בהחלט שרוצחי ילדיהם בלי קשר למצבם הנפשי צריכים להיות מוצאים להורג מיד, ובכל זאת העובדה שרוב הרוצחים היו נתונים לטיפול תרופתי אנטי דיכאוני צריכה להדאיג אותנו מאוד ביחס לשימוש בתרופות נפוצות מסוג זה.
בית משפט בארה"ב קבע מזמן (כפי שסיפר לנו בשעתו בכתבת שער ב"סופשבוע" בעז גאון) שתרופות מסוג סרוקסט ונגזרותיו עלולות לגרום לרצח מן הסוג הגרוע ביותר ולהתאבדות.
העובדה שאיתי בן דרור החשוד ברצח שלושת ילדיו שוחרר מבית חולים פסיכיאטרי והועבר "לטיפול בקהילה" (שמשמעותו נטילת תרופות), מעידה לכאורה כי כמו אלי פימשטיין וכמו מרינה דוידוביץ' ואחרים כך איתי בן דרור פעל בהשפעת כדורים מסוג מסוים ולא רק בהשפעת הטירוף עצמו. מישהו חייב פעם לבדוק את זה לגמרי ברצינות. הרחק מחברות התרופות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם