ראשי » רייטינג » ספרות » קו המשווה

קו המשווה: ג'אנק רוחני

אם אתגר קרת הוא "כותב הסיפורים הקצרים הטוב בעברית", אז אנחנו בצרה גדולה

ספרו החדש של אתגר קרת זכה לקבלת פנים נלהבת מלכתחילה (חיבוק חם של כל העיתונים פחות או יותר וביקורות מפרגנות בעיקרן), וטיפס לראש רשימת רבי המכר.  אפילו עמיתי אריק גלסנר צוטט במודעת זמורה-ביתן כמי שמגדיר את קרת כ"כותב הסיפורים הקצרים הטוב ביותר שלנו" (את ההמשך, בעניין מה שגלסנר מגדיר כ"קיטש" ואני מגדיר כ"חנטריש", לא ציטטו כמובן).

- מנחם בן על יאיר לפיד ויוסי גיספן

לכן, החלטתי לבדוק את העניין יותר מקרוב, ולא להסתפק בקריאה החטופה שקראתי קודם. הפעם קראתי בעיון את ששת הסיפורים הקצרים והמבודחים הפותחים את הספר. די כדי לגבש דיעה מבוססת (ומאוד לא מתלהבת) על הכותב ועל הכתוב. "געגועי לקיסינג'ר", צריך לומר, היה הרבה יותר טוב. 

מצאתי, בין השאר, כמה מכנים משותפים ונחותים לכל הסיפורים שקראתי בספר החדש: ראשית, למרות ההומור, הם כולם דיכאוניים, רצופי מיסכנות אנושית ואלימים. שנית, כולם מתאפיינים בדלות רוחנית ונפשית בולטת. אף אחד שם לא מתעניין במשהו שמעבר לאנוכיות הקטנה והדפוקה שלו. אף אחד לא ממריא אפילו במילימטר מעל לקיום הפיזי שלו ולאומללויותיו. שלישית (וזה עניין משמעותי מאוד בעיני, כפי שאבהיר): המזונות והמשקאות הנוכחים כאן (להוציא סיפור אחד שבו מישהו אוכל , מאוחר מדי, אחרי שחייו כבר התקלקלו, מזון בריאות ומושם ללעג, כמובן) הם כולם מסוג מזונות הפאסט-פוד הנחותים: צ'יזבורגר, שוקו, פיצה, דיאט-קולה, מסטיקים ממכונת מסטיקים ילדותית.

לעומת זאת, המזונות והמשקאות החיים למיניהם מלווים תמיד בסוג של דחייה: "המים מהברז בדירה היו מגעילים. מים תמיד הגעילו את אורית", וכשיש כבר איזשהו מלפפון לרפואה - בין כל שקיות שוקו וההמבורגרים והדיאט קולה - זהו "מלפפון לא רחוץ" שמישהו נוגס בו בלי שום חדווה כמדומה. אני נוטה, אגב, בין השאר, לייחס את הדיכאוניות הבסיסית המרירה והמבודחת של אתגר קרת לאיזשהו ליקוי מהותי בהיסטוריה של האכילה שלו. הרי ידוע מה קורה (גם מבחינה נפשית) למי שאוכל רק מקדונלדס, פודינג, שוקו וכאלה.

עוד מאפיין בולט: בכל הסיפורים מולכים השקרים. השקר הוא בעצם בסיס לכל מה קורה לאנשים וביחסים הילדותיים בין האנשים, החל מהתביעה האלימה באיומי אקדח לספר סיפור בסיפור הראשון (סיפור שאסור לו להיות “דיווח" - כלומר, אמת), דרך השקרים של רובי בסיפור "ליילנד", שבו השקרים ששיקר הילד הופכים למציאות אלימה (הילד הג'ינג'י המכוער עם השן החסרה שהמציא באמת מופיע פתאום וכו'), עבור במה שקורה לבחור ששיקר כדי לקבל גרין-קארד בסיפור השלישי (בתו שנישאה לאמריקאי ילדה ילד מפגר), דרך הנישואים הפיקטיביים (למישהו שהסריח לו מהפה עד שהפך לגויה מסריחה) בסיפור הרביעי, המשך בבחור שמפנטז בסיפור החמישי ("זה לא הילד שלך ולא האשה שלך. אתה לא גרוש בנאדם, אתה נשוי באושר" וכו'), ועד לסיפור השישי שבו מישהו שהתחזה למישהו אחר חוטף מכות בתור המישהו שאליו התחזה.  

כלומר, כל האנשים

כאן בעצם חלולים, וכמובן, לא מתעניינים בשום דבר מחוץ לעצמם. לא אלוהים, לא רוח,לא טיפת שאר רוח באיזהו עניין. רק המספר פולט פה ושם סוג של קללות באנליות, שיקריות וסאטיריות על הפוליטיקה הישראלית. למשל: "הפלסטינאים ביקשו יפה מדינה. קיבלו? זיבי קיבלו. עברו להתפוצץ על ילדים באוטובוסים".

כמובן, כל מי שמכיר את ההיסטוריה הישראלית, יודע שמדובר בשקר: הפלסטינאים מעולם לא ביקשו יפה מדינה (ועוד כשהציעו להם, בכ"ט בנובמבר, הם דחו את ההצעה והמשיכו לרצוח,  מהטבח בחברון ועד להתפוצצות על ילדים באוטובוסים. תקראו את ספרו החדש של בני מוריס "1948"). אז מה אם אתגר קרת משקר? שיקרנו, משקרים, נשקר. הכל בסדר. 

אם זה כותב הסיפורים הקצרים הטוב בעברית היום, כפי שגורס גלסנר, אז אנחנו בצרה רוחנית גדולה. ואנחנו אכן (לפחות הספרות הישראלית) בצרה גדולה. 

אֵין זֹאת כִּי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת  מַהֲלַךְ הַיַּרְדֵּן, / אַךְ אֵין לְיַשֵּׁר אֶת הַמֹּחַ אֲשֶׁר הִתְעַקֵּם./ אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַר לְמִישׁוֹר וּבִצָּה לִשְׂדֵה לֶחֶם ,/ אַךְ אֵין לְרַפֵּא סוֹצְיָלִיסְט יְהוּדִי מִתְחַכֵּם.

לפני שבעים וחמש שנה כתב אורי צבי גרינברג (עדיין במלעיל!) על אותו סוג יהודים שונאי עמם הנפוצים היום כל-כך בקרב מחרימי ישראל למיניהם. זה נשאר חריף, חי ומשעשע גם היום. מתוך "לא אל לא מלך לא גיבור" , כרך ג' בכל כתביו, מוסד ביאליק.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

קו המשווה

דוד אבידן כינה אותו "הגרופי הקטן שלי", יורם ברונוסקי הגדיר אותו כ"בור מתהולל", אריאל הירשפלד כתב עליו שהוא "כתם צהוב", אבל הוא עוד כאן: מנחם בן, עם יותר מארבעים שנות כתיבת ביקורת ספרות , אינספור פולמוסים מרים, כשלושת אלפי מאמרים ושניים עשר ספרים

לכל הכתבות של קו המשווה