ביג בן: שקר החן, הבל היופי
מנחם בן לא מאמין שהכוכבות החדשות בבריטניה, סוזן בויל וג'ני קוטלר הן זמרות טובות כי זמר דוחה בגופניות שלו לא יכול להיות זמר מקסים. וגם: האם "עספור" ו"נבלות" מדרדרים את הקהל לפשע
עמוס שוקן הודה בשעתו כי אבא שלו גרשום היה הרבה יותר משכיל ממנו. רואים רואים. אני יודע למשל מה גרשום שוקן היה עושה לבני ציפר אילו היה קורא את מפגן הברבריות הלבטינית
- מנחם בן על פול אוסטר החדש
שוקן (האב) היה מעיף את ציפר בשנייה ישר אל הדפים ברומן האחרון שלו ("ציפר ובני מינו"), שבו מתאר ציפר איך לקלק את שיירי הצואה מפי אהובו בנשיקה צרפתית.
אני ממש לא מבין את שופטי פרס התיאטרון הישראלי שדייקו לגמרי מצד אחד וטעו לגמרי מצד שני. "הבנאליות של האהבה" (תיאטרון בית ליסין) של סביון ליברכט (המחזאית) ואבישי מילשטיין (הבמאי), שזכתה בפרס ההצגה הישראלית הטובה ביותר היא הצגה גרועה, משמימה, פלצנית, הנוהגת כבוד ילדותי במשנתו הפילוסופית המשמימה של היידגר.
לעומת זאת, "תעלולי סקפן" (תיאטרון החאן) שזכתה בפרס הקומדיה הישראלית הטובה ביותר היא אכן הצגה מקסימה שביים אודי בן-משה עם צוות שחקנים מושלם. יכול להיות שלא מדובר באותם שופטים או שפשוט אי אפשר לסמוך על אף אחד?
לא שאין כישרון משחק אמיתי ואיכות תסריטאית כזו או אחרת ב"עספור" וב"נבלות", אבל שניהם בסך הכל סרטי פשע טלוויזיוניים נחותים המעודדים את הרגשות הכי שפלים של בני האדם: המרירות של הזקנים והקנאה בצעירים באשר הם צעירים ב"נבלות" (עם רפליקות קניוקיות איומות שירון לונדון מת עליהן כי גם הוא מתברר זקן מלא שנאה) והעולם העברייני המבחיל של "עספור", שיגדיל בוודאות את מספר העבריינים הצעירים בישראל, כי ישראלים צעירים רואים את זה ומתים על זה באווילותם. אף טיפת שאר רוח. אף טיפת עידון. אם זה רק ערוץ 3 אנחנו בדרך לסדום.
העובדה שסוזן בויל, למרות הכיעור הבסיסי שלה וחוסר חן גופני מהותי, הפכה להיות הזמרת הנמכרת ביותר בשנים האחרונות והעובדה שג'ני קוטלר, סבתא מוטת סנטר אחרת בת 81 זכתה גם היא להתפעלות השופטים באותה תחרות, מעידות כי השקר העצמי עוטף את העולם. הרי ברור שהחן הגופני (לאו דווקא היופי) הם חלק ממופע זמרתי כלשהו. זמר דוחה בגופניות שלו - או במקרה זה זמרות דוחות בגופניות שלהן - לא יכול להיות זמר מקסים. מה לא ברור פה?
במשך שלושה שבועות לא כתבתי את הטורים שלי (חופשה לצורך התבוננות בעצמי, כולנו צריכים את זה לפעמים כנראה) ואת המדור כתבו שלושה כותבים אחרים. אבל מי קורא שמות כשמדובר בטורים משומשים? במוסף "הארץ" למשל ציטטו בשמי משפט שלא אמרתי, כאילו כתבתי שאני בעד סילוק כל תוכניות הצחוק מהטלוויזיה (כתב את זה ב"חמישייה" שלו רונן טל), אבל מה לעשות שאני דווקא רואה בתוכניות הצחוק בשיאן (מ"ארץ נהדרת" עד "קצרים") את מיטב התרבות הישראלית. ואגב רונן טל עורך משובח ב"סופשבוע" והומוסקסואל מוצהר ציין באותו המדור שאני נוטה למציצנות בחיי המין של ההומוסקסואלים. אני?
הרי אפילו כשהומואים מתנשקים אני מפנה את ראשי מחמת הדחייה. אז שאני אציץ מעבר לזה? איתן שוורץ לעומת זאת בתוכנית הבוקר של אברי גלעד סיפר בשידור חי לגיל קופטש שהיללתי אותו וכתבתי "היידה קופטש", אבל גם במקרה זה זה לא אני אלא רועי בהריר שכתב באותו שבוע את המדור (אני לא נוהג להשתמש במילה "היידה" עם כל האהבה שלי לקופטש ולמסע הבחירות הקולנועי שלו). ובינתיים גואל פינטו סיפר לי שהתכתב איתי בפייסבוק ו"הייתה לנו שיחה נחמדה" אבל לי אין
שום קשר לפייסבוק ומעולם לא ניהלתי דרכו שיחה כלשהי, לא עם גואל פינטו ולא עם מישהו אחר.
מישהו מתחזה בשמי. שיהיה בריא. איך כתב משה סחר בשיר קוני למל הקלאסי שלו: "אומרים שאני אינני אני על כן אני נבהל/ כי אם אני אינני אני אז מי אני בכלל?".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם