לילה טוב פיריטה: על "אוי מאמא"
בסרטה התיעודי "אוי מאמא" נועה מימן השכילה להעביר את סיפור הינצלותה המרגש של סבתה פִירַה. היא זכרה לא להתעלם מהטרגדיה של הדור השני והשלישי לניצולים ואפילו לתת פוקוס קטן על ילדי העובדים הזרים
זו אולי הטרגדיה של הדור השלישי והאבוד לניצולים; אנחנו לא תמיד יודעים כיצד לאכול את הסיפורים של סבא וסבתא ואיך לתת מזור לכאב המשפחתי. אתמול, אחרי יותר מדי זמן שלא עשיתי זאת, הדלקתי את מקלט הטלוויזיה בערב יום השואה. ראיתי את הטקס המרגש, בכיתי בזמן הדלקת המשואות על ידי הניצולים האמיצים וצפיתי בסרטה של נועה מימן "אוי מאמא", ששודר בערוץ 10.
הסודות של סבתא: ראיון עם נועה מימן וסבתה פירה
מימן, ביימה והפיקה את הסרט התיעודי אשר עוסק בסיפור הישרדותה של סבתה פירה. פירה ניצלה הודות לחסדיה של הפולניה סטחה אשר הסתירה אותה בביתה תוך כדי סיכון חייה וחיי משפחתה.
בסרט מימן גם משלבת את תיאור החסד שמבצעת סבתה עבור העוזרת הסיעודית מגנה ובתה פיריטה שנולדה בישראל ומתגוררות עימה בבית האבות "שבעה כוכבים" בהרצליה. כמה עצוב, אבל ברגע שמגנה ופיריטה לא יוכלו יותר להתגורר עם פירה, הן תגורשנה מישראל. למרות שפיריטה לא מכירה שום דבר מלבד ארצנו הקטנה ויונקת סיפורי שואה בדיוק כמו כשנועה ספגה כשהייתה בגילה.
הסרט עצמו, נע בין שלושה רבדים. הרובד הראשון הוא הסיפור הינצלותה של פירה, אשר איבדה את בעלה הראשון ורבים ממשפחתה בשואה. פירה בת ה-96 מקסימה וכובשת בצורה שלא ניתנת לתאר. עם חיוך שאין לו גיל היא מספרת על הרגעים הנוראיים ביותר עם אור בעיניים. תמיד מוצאת את החן הקטן והצחוק שמתחבא בתוך הטרגדיה הנוראית.
למשל, בסיפור על ההפלה שנאלצה לעשות כדי לא למות בגטו: "רומן (בעלה הראשון- י.ו) לקח אותי למרפאה של נזירות מחוץ לגטו, אבל ידענו שיש בה רופא יהודי. נשכבתי במיטה ולידי הייתה אישה מכובדת ששאלה אם זו הפעם הראשונה שלי. עשיתי עם הראש כן. פחדתי לדבר. פתאום אני רואה שמגיע קצין אס-אס ומצדיע. הוא היה החבר שלה.
חשבתי שהולכים לתפוס אותי, אבל הוא בכלל היה עסוק בחברה שלו", היא משחזרת ומקנחת בחיוך ממזרי, "בשתיים בלילה היה לי דימום. בבוקר הרופא בא אליי ולחש לי באוזן שהוא ידע שאני יהודייה כי כל הנוצריות צועקות מתוך כאב 'אוי מריה' ואני צעקתי 'אוי מאמא'".

הרובד השני של הסיפור מתרחש בזמן הווה. פירה מנסה להחזיר מעט מהחסד שקיבלה מסטחה הפולנית שהצילה את חייה ועושה חסד עם מגנה ופיריטה גונבת הלבבות הקטנה שהפכה לחביבת הקשישים בבית האבות (למרות שבהתחלה הם רצו לגרש אותה).
סבתה פירה מלמדת את "נכדתה" הפרואנית שיר ערש פולני מתוק אודות שני חתלתולים - האחד אפור והשני חום. השיר הזה הוא אחד הזכרונות המתוקים שלה לפני המלחמה ולפני הטבח הנורא של השואה. רגעים קטנים של חום וקסם אנושי שמזוקקים למסך ומחממים את הלב. הם מזכירים לנו שלפני שאנו מתחילים לצוד את העובדים הזרים כמו חיות עלינו לזכור מעין באנו ומה עברנו. לא לשכוח, כולנו בני אדם.

הרובד השלישי עוסק במה שעובר על בני הדור השני והשלישי לשואה – הצאצאים של הניצולים. הרובד הזה זוכה לטיפול בכפפות של משי בסרט (אולי היה כדאי להעמיק ולחפור בו יותר, כי שם לדעתי טמון החומר הנפיץ והמסקרן יותר). למרות זאת, הוא משאיר את החותם הכי חזק.
הכאב, הזכרונות, הרגשות והתחושות המבלבלים כל כך, שנטמעים כמו קעקוע שאי אפשר להסיר, חרוטים בנפשותיהם של דור ההמשך.
נועה מימן מתוודה ומספרת שהיא עשתה את הסרט מתוך עיסוק אובססיבי בנושא. אספנות, וכמעט היסטוריוניות של זיכרונות השואה המשפחתיים ושל סבתה במיוחד. "המתים היו חלק מהבית, והסיפורים שלהם גם", מספרת מיכל, דודתה של נועה, שדוברת שבע שפות כי "לך תדע מתי תצטרך לבחור".
מכולם, בולטת דמותו השתקנית והקשוחה של יוסי מימן, אביה המיליארדר של נועה. מימן, ששמו האמצעי אריה הינו לזכר אחיו למחצה שנפטר בשואה, יושב עם סיגריה ונותן את אחת העדויות המדהימות בסרט.
"אחד הדברים
והוא מדבר על אבא שלו, איז'ן מימן. כמו בן טוב לניצולי שואה הוא מתאפק חזק לא לבכות, לא להראות רגשות. הסיגריה שוב ביד והוא מעלה זכרונות, כמעט נחנק מהדמעות שהוא עוצר ואז אומר: "אני לא אתן שיקצצו לי בקצוות של הכנפיים כמו לאבי ומשפחתי בשואה". המצלמה משנה כיוון.
קופצים לטייק הבא, פסקול עם שירים פולנים מלווה את מגנה בזמן שהיא רוחצת את פיריטה הקטנה. סבתה פירה בקושי נושאת את עצמה, מדדה לחדר קטן ונותנת לילדה נשיקה. לילה טוב פיריטה, לילה טוב פירה, לילה טוב זכרונות שאי אפשר ואסור לשכוח. יהי זכרם של שישה מיליון הנספים בשואה ברוך.