הסודות של סבתא
בגיל 96, כשהיא מטופלת על ידי אם ובת פרואניות שלא ישנות בלילות מפחד הגירוש מישראל, התייצבה פירה מימן בפעם הראשונה מול הזיכרונות האיומים מגטו ורשה וחשפה אירוע טראומטי ואינטימי מעברה. מולה עמדה נכדתה נועה מימן, שהוציאה לאור את אובססיית השואה שמלווה אותה מילדות, בדרך לסרטה הראשון כבמאית: "לכוון מצלמה למשפחה זה הכי קשה. אבא שלי אמר לי 'די לחפור'"
פירה מימן, אמו של איש העסקים והמיליארדר יוסי מימן, מבעלי ערוץ 10, חולקת את מגוריה עם העוזרת הסיעודית הפרואנית שלה, מאגנה קרבחל. כבר 14 שנה שהן יחד. בשש השנים האחרונות הצטרפה לחייהן פיריטה, בתה של מאגנה, שנקראה, בהתאם למסורת הדרום אמריקאית, על שמה של הסבתא. למרות התנגדויות מקרב השכנים, פירה התעקשה שהילדה ואמה יישארו איתה. כך, בנוסף לחמשת נכדיה משני ילדיה, יוסי ומישל, זכתה פירה בנכדה נוספת בעשור העשירי לחייה.
את ילדותה מעבירה פיריטה בבית אבות, אבל כיאה לילדה בת שש, היא לא נותנת לעובדה הזאת לעצור מבעדה. מהדיירים המבוגרים היא מלקטת ממתקים והנכדים שמגיעים לביקור הפכו לחברים הכי טובים. עמדת הקבלה היא רחבת הריקודים שלה, את פינת הדשא הפכה למגרש שעשועים ובמעלית משחקים מחבואים. יום אחד חזרה מהגן ונשכבה על הרצפה. היא הצמידה את הראש לשטיח, פרשה את ידיה ורגליה ועצמה את עיניה. "סבתא, סבתא", היא קראה. "את זוכרת? ככה הגרמנים עשו ליהודים בשואה".
נועה מימן (29), בתו של יוסי ונכדתה של פירה, יודעת בדיוק מאיפה זה בא. כילדה גם היא נהגה להתעסק באופן כפייתי בנושא השואה. לחפור בו, לכתוב עליו, לחטט בפצעים, ללחוץ בנקודות הכי כואבות ולשאול שאלות אינסופיות. בעצם, גם עכשיו, לאחר שבגרה, היא עדיין מתחזקת באופן יומיומי אובססיית שואה, כהגדרתה. "אני מתגעגעת לגעגועים של סבתא, חיה בזיכרונות שלה ומפליגה בדמיון כשאני מחזיקה את התמונות שלה. היו תקופות שהייתי ממש בתוך זה, הקפתי את עצמי בעולם של מתים", היא אומרת.
"אני יודעת שהילדים שלי עם טראומה", אומרת פירה. "יוסי הבן שלי אמר לי שאפילו יום אחד הוא לא מסוגל לשכוח את השואה. אבל גם לנועה יש טראומה. היא רוצה לדעת הכל. בתור ילדה קטנה אבא שלה היה מתקשר וצועק עליי לכבות את הטלוויזיה שהילדה לא תראה כל כך הרבה סרטי שואה. אני לא יכולה להגיד לך מה היא בשבילי", היא אומרת ומחבקת אותה חזק. פיריטה הקטנה קופצת וממהרת לנשק את הסבתא ונכרכת על צווארה. "אל תדאגי, גם אותך אני אוהבת", מרגיעה אותה פירה.
"תמיד הייתי אובססיבית על להנציח", אומרת מימן. "זה חלק מהדור השלישי, הדור האבוד הזה שלא יודע כל כך איך להתמודד עם הסיפורים של סבא וסבתא. לי זה היה מאוד חשוב לתעד ולדבר ולהבין את הכל כי אני יודעת שהסיפור שלה הוא חלק ממני". בערב יום השואה הקרוב ישדר ערוץ 10 סרט תיעודי שביימה והפיקה, "אוי מאמא", שעוסק בסיפור הישרדותה של סבתה, שניצלה הודות לחסדיה של פולנייה שהסתירה אותה בביתה. בסרט היא גם משלבת את החסד שכעת מבצעת סבתה עבור העוזרת הסיעודית שלה. "אני נשארת בחיים בשביל הקטנה", אומרת פירה בשקט, יודעת היטב שמעמדן החוקי בישראל תלוי בכך. כאשר לא יוכלו יותר להתגורר עמה, תאבד מאגנה את אישור העבודה שלה והיא ובתה יגורשו מישראל.
אל הראיון הזה מגיעה מימן באיחור של שעה, לאחר שגם מיטב עוזריה לא הצליחו להעיר אותה. כמה שעות לפני כן חזרה מקונגו, לשם נסעה לצורך צילומים של סרט תיעודי בנושא העובדים הזרים שמפיקה חברת התוכן שבבעלותה, "Added Value". בין משחק בטלנובלה ("נשות הטייסים") ובימוי סרט שואה דוקומנטרי, אין הרבה זמן לישון והג'ט לג בסופו של דבר מכניע אותה. הג'יפ הכחול שלה חונה בחריקת בלמים בחניה של בית האבות, היא יורדת ממנו נטולת איפור, בשיער סתור ובעיקר עמוסת מתנות מהדיוטי פרי. אבל סבתא שלה מודאגת. "למה את כל כך רזה? לא אכלת באפריקה?", היא מצקצקת בלשונה, "אולי קצת כבד קצוץ ומצה? אולי כרובית?", היא מציעה. מימן מסרבת בחיוך ומדליקה סיגריה מחפיסה של מרלבורו אדום. "ככה זה סבתא פולנייה. יש דברים שלא משתנים".
את הנדנוד לאוכל והדאגה הבלתי נגמרת לנכדיה פירה מסבירה בפשטות. "היו שנים שבהן לא היה לנו מה לאכול. בגטו היה רעב גדול. אני בכלל לא חשבתי שיש לי זכות לחיות. לא חשבתי שמותר לנו להישאר בחיים". היא נולדה בלודז' ב-1914 לשני הורים מהמעמד הבינוני. כשפרצה המלחמה היא הייתה אישה צעירה ותמירה, בת 25. זמן קצר לאחר פלישת הגרמנים לפולין נישאה ליהודי חסון בשם רומן דומב בטקס צנוע, בדירה חשוכה. כשהעבירו הנאצים את המשפחה לגטו ורשה, אחיה מיכאל היה הראשון להיעלם מבלי שוב. בעלה רומן נהג להסתנן אל מעבר לחומות הגטו, מבריח ובורח מהנאצים, מסרב בתוקף לענוד את הטלאי הצהוב. פירה סירבה לעזוב את הגטו. "אני רוצה להיות עם כל היהודים", נהגה לומר. "אם הם ימותו, אני אמות איתם".
בגטו למדה רפואת שיניים ועסקה במאבק יומיומי לשרוד. באחד מימי האקציה הגדולים בנובמבר 1941 היא ניגשה לחבר שעבד כרופא והתחננה למעט ציאניד. שיהיה למקרה הצורך. "הלכתי לאמא ונתתי לה ואמרתי לה שלא תיקח, אלא אם כן הגרמנים דופקים לה בדלת". אביה סירב לשמוע על כך. למרות שהשמועות בנוגע ליעד שאליו מגיעות הרכבות שיוצאות מהגטו היו עיקשות, הוא סירב להאמין שהנאצים מחסלים בשיטתיות את היהודים. כשמת מהתקף לב,
"היינו כמו אחיות. היא הצילה את החיים שלי. כשמישהו היה מגיע היינו מתחבאים בחור ברצפה והיה שם בשר סוס מסריח, אבל אסור היה להשמיע קול. לא היה לנו בית שימוש וסטחה הייתה צריכה לנקות אחרינו. היא הייתה המלאך שלנו".
בסרט היא מתארת את סיפור הישרדותה בצניעות. מספרת על גבורתם של אחרים, על חוויות קטנות של החיים, על אנשים שהיו ואינם עוד. על עצמה לא מנדבת מידע. אבל מימן רוצה לדעת הכל. דווקא בשיחה עמה, מול המצלמות, חושפת הסבתא סוד אינטימי שלא סיפ? רה לאיש קודם לכן. היא הייתה בהריון וחמקה מהגטו על מנת לבצע הפלה ולהציל את חייה. "הייתי בחודש חמישי ולא ידעתי. גם ככה לא היינו מקבלות מחזור ואני הייתי רזה ולא אכלנו כלום. חברה אחת הסתכלה עליי ואמרה לי 'את יודעת שאת בהריון?'.
היא לקחה אותי לרופא. הוא אמר לבעל שלי שאם יהיה ילד הוא ימות ואני אמות איתו בלידה. החלטתי לעשות הפלה", היא משחזרת. "רומן לקח אותי למרפאה של נזירות מחוץ לגטו, אבל ידענו שיש בה רופא יהודי. נשכבתי במיטה ולידי הייתה אישה יפה ומכובדת ששאלה אותי אם זו הפעם הראשונה שלי. עשיתי עם הראש כן. פחדתי לדבר. פתאום אני רואה שמגיע קצין אס-אס ומצדיע. הוא היה החבר שלה. חשבתי שהולכים לתפוס אותי ושהנה אני מתה, אבל הוא בכלל היה עסוק בחברה שלו".
הרופא שביצע את הגרידה הזהיר אותה שהסיכויים שלה להיכנס להריון בעתיד הם קטנים. "בשתיים בלילה היה לי דימום. בבוקר הרופא בא אליי ולחש לי באוזן שהוא ידע שאני יהודייה כי כל הנוצריות צועקות מתוך כאב 'אוי מריה' ואני צעקתי 'אוי מאמא'. ככה הוא ידע".
מימן אוחזת בידה של סבתה בחוזקה ומתרגשת מהסיפור הזה כל פעם מחדש, אפילו ששמעה אותו כבר כמה פעמים. "בהקרנה של הסרט, כשישבנו כל המשפחה, גיליתי שאבא שלי לא ידע בכלל שהיא עברה הפלה".
למה היא לא סיפרה את זה כל השנים?
"אני מניחה שאיתי זה היה לה יותר קל. זה עניין של בושות נשים. כשאבא שלי שמע את זה בפעם הראשונה ראיתי שהוא היה בהלם. כולנו בכינו בהקרנה. גם הוא הרשה לעצמו להתפרק".
פירה עברה את ההפלה על מנת להציל את עצמה, אבל ב-1942 גילתה כי בעלה רומן לא הצליח לשרוד. הוא נתפס ונשלח למחנה טרבלינקה, שם נרצח בתאי הגזים. את השנים הנותרות של המלחמה העבירה עם סטחה הפולנייה ואמה. לקראת סוף המלחמה פגשה את איז'ו מימן, קצין בצבא הפולני שחזר לאחר 28 חודשים בשבי בנובוסיבירסק שברוסיה. אשתו וילדו הקטן נרצחו על ידי הנאצים בהיעדרו.
שישה שבועות בלבד אחרי שנפגשו, השניים נישאו. כשנגמרה מלחמת העולם השנייה, החליטו השניים לעזוב את פולין ולא לחזור לעולם. "התגוררנו במחנה עקורים, היינו חסרי כל. קרובי משפחה מפרו שלחו לנו כרטיס והחלטנו לנסוע. היינו צריכים לברוח כי בעלי ערק מהצבא. כשעזבנו, לא יכולתי להיפרד מסטחה ולהגיד לה להתראות", אומרת פירה בעצב. ניכר כי העובדה שלא נפרדו מכאיבה לה גם היום. לבסוף, אחרי למעלה מ-20 שנה, עלו בני הזוג מלימה עם שני ילדיהם לישראל. אבל סטחה ופירה לא חידשו את הקשר ביניהן. ב-1971 סטחה נפטרה. ב-2008, לאחר שנים של מאמצים מצד משפחת מימן, היא הוכרה כחסידת אומות עולם.
רק כאשר רומק, אחיינה של סטחה שמתגורר בפולין (היום בן 75), הגיע לישראל לקבל בשמה של דודתו את האות ביד ושם, נולד אצל מימן הרעיון לצלם סרט דוקומנטרי. "הסרט התחיל כשהפולנים הגיעו. אז הבנתי שאני חייבת לתעד את זה. זה היה מין צורך בלתי מוסבר". כאמור, כבר מגיל צעיר היא מתעסקת בנושא. החזות הנוצצת כבתו היפה של מיליארדר מצליח, שחקנית בטלנובלה ודוגמנית בקמפיינים מגיל צעיר טשטשה את העובדה שהיא סוחבת על הגב מטען משפחתי כבד שממנו היא לא מצליחה להשתחרר.
"בימי שואה תמיד הייתי מדליקה נר זיכרון עם סבתא והייתי שומרת עליה ומפחדת שיקרה משהו רע. הייתי סופגת מידע בצימאון. תמיד הייתי אומרת לחברות שלי שאני כנראה גלגול של איזה יהודיה שמתה בתא גזים באושוויץ. הייתה לי אובססיה והגדרתי את עצמי ההיסטוריונית של המשפחה. בבית יש לי את כל התמונות והמסמכים המשפחתיים. אני חייתי בעולם של פעם".
כשהייתה בת 25 החלה לכתוב רומן שעוסק בבעלה הראשון של סבתה. "הסיפור למעשה מסופר על ידי הנכדה של רומן וקראתי לו 'If only'. אם הוא רק היה חי. התחלתי בעצם לחיות בתוך עולם לא קיים, במציאות שלא קיימת עם סבא שמת. כשהגעתי לפיתוח דמויות ולראשי הפרקים התחלתי לכתוב את הפרק הראשון. זה היה מדכא מדי בשבילי. לא יכולתי להמשיך. שמתי את הסיפור בצד למען שפיות הנפש שלי. עזבתי אותו, אבל אני יודעת שאני חייבת לסיים אותו".
גם הצילומים של הסרט גבו ממנה מחיר נפשי. לאחר שלושת ימי הצילומים הראשונים, היא מספרת, חוותה משבר אישי ולא יצאה מהמיטה במשך שבועיים. "אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אבל אני מניחה שזה היה סוג של התמוטטות עצבים".
מה קרה שם?
"הייתי אז רק בתחילת הקריירה שלי בתור יוצרת. אלו היו הימים הראשונים של חברת התוכן שהקמתי, שפעלה מתוך חדר השינה שלי. זה היה הפרויקט הראשון שלי. במשך שלושה ימי צילום הייתי הבמאית והמפיקה, המלבישה והנהגת, הכל ביחד. היום כבר יש לנו משרד, אבל אז היינו אני ועצמי וכלום. הקמתי את החברה לבד, מיהרתי לגייס צוות צלמים ולא ידעתי מה אני עושה. אחרי זה התרסקתי לגמרי ובמשך שבועיים שכבתי במיטה. זה נושא כבד שקשה להתמודד איתו וכל הזיכרונות של סבתא הציפו אותי ולא ידעתי איך להכיל את הכל. אני מורגלת להעמיס על עצמי הרבה, אבל זה היה יותר מדי. נכנסתי לתקופה לא קלה. לא תפקדתי. הרגשתי שאני צריכה לעצור ושמתי את זה בצד. לא נגעתי בסרט חודשים ארוכים".
כל יוצר דוקומנטרי יודע, שאחד הקשיים בהפקת סרט משפחתי, הוא בני המשפחה עצמם. גם מימן הבינה את זה בשלב מוקדם. לאחר כמה חודשים, בעזרתה של הבמאית הדוקומנטרית אורנה בן-דור שעודדה אותה לחזור לצילומים, היא החליטה לסיים את הסרט. "העיסוק עם המשפחה הוא קשה, ופה ענת מאוד עזרה לי, בדיוק במקומות שהיה לי קשה לשאול".
איפה נתקלת בקשיים מולם? "מצד אחד כולם נורא רצו שאני אעשה את זה, שאנציח. הם הבינו למה זה חשוב לי, אבל זה בטח לא היה קל. לכוון מצלמה למשפחה זה הכי קשה. מצד אחד את רוצה לגונן עליהם. ההתנגדויות היו מצד אבא שלי שאמר לי 'די לחפור'. הוא ודודה שלי מאוד מגוננים על סבתא. ניסינו שזה לא יגיע לפיצוץ. כשסבתא שלי בכתה אז להם זה היה ברור שמפסיקים לצלם, אבל אני התעקשתי להמשיך. היא לא רק סבתא שלי עכשיו, היא גם הגיבורה של הסרט. הם אמרו לי 'עזבי'".
בסרט נועה מדברת הרבה על הילדות שלה, כשגדלה בצל השואה שריחף על המשפחה. גם אביה מתראיין, מנסה לא לחשוף יותר מדי, אבל אומר מספיק כדי להבין שזהו נושא שבוער בעצמותיו ומסעיר אותו מאוד. באחד הרגעים החזקים ביותר בסרט הוא נלחם בדמ? עות שמאיימות לרדת, כאשר הוא נזכר באביו שנפטר לפני 16 שנה. "כשראיתי אותו עוצר את הדמעות זה היה השיעור משחק הכי טוב שיכולתי לקבל. תמיד אומרים לך במשחק, תהיה בסיטואציה, ואבא שלי והניסיון שלו להילחם בבכי - הוא ניסה לא להראות שכואב לו, אבל זה היה בלתי אפשרי. לראיין את אבא היה הכי קשה בשבילי. לא היו קווים אדומים והוא מאוד שיתף פעולה ועדיין זה קשה כי הוא אבא שלי ואני רוצה לשמור עליו. לפני שהתיישבנו לראיון הייתי ממש בלחץ היסטרי והצלם אפילו העיר לי על זה. אין מה לעשות, אני ילדה של אבא. אני חושבת שהוא לא רצה לחפור יותר מדי, אבל הוא נתן לי מקום והסכים להיפתח לפניי".
כשהיית ילדה נהגתם לדבר על זה?
"כשגדלנו אבא לא ממש דיבר על השואה. קשר ההעברה היה בין הנשים, סבתא שלי ודודה שלי היו מספרות. אני זוכרת שפעם הייתי נוהגת לרשום את מספר תעודת הזהות שלי על היד כדי שאני לא אשכח ואבא שלי היה מתחרפן מזה. זה הזכיר לו את המספרים של היהודים במחנות ההשמדה".
מימן , שנדדה בין בתיהם של הוריה שהתגרשו כשהייתה בת שש, מספרת שמה שהיה הכי חשוב לאביה להטמיע בה ובשני אחיה הוא את המסר "לעולם לא עוד". "אבא נשבע שהשואה לעולם לא תתרחש שוב. גם אני לקחתי את זה מאוד למקום הזה. כן, היום קשה לי להגיד את זה, אבל גדלתי בבית ציוני".
למה קשה לך להגיד את זה?
"כי אני חושבת שהיום הציונות חוטאת לעצמה. אנחנו רוצים בית לעם היהודי ושכחנו איזה בית זה צריך להיות. גדלתי בבית פטריוטי, הייתי קצינה במשרד הביטחון וממש קיוויתי למות במלחמה. שייתנו לי כבר הזדמנות למות בעד ארצי. היום אני עוברת תהליך שבו אני חושבת שכדאי שהמדינה הזאת תהיה שווה למות בשבילה".
בסרטה מימן לא אומרת זאת מפורשות, אבל די ברור שהיא מנסה להקביל בין המעשה שנקטה סטחה הפולנייה בהסתירה את סבתה מן הנאצים, ובין העובדה שכעת היא נלחמת להשאיר אצלה את העוזרת הפרואנית ובתה ולמנוע את גירושן מהארץ. כאשר מאגנה הרתה, הביעו הדיירים התנגדות לגדל את הילדה בבית אבות מחשש שתרעיש לשכנים. בנוסף, צריך היה לבקש אישור מיוחד ממשרד הפנים שכן הנהלים אינם מאשרים לעובדות זרות להיכנס להריון אם ברצונן להמשיך לעבוד בארץ. מימן, שידועה בפעילותה למען ילדי העובדים הזרים, במיוחד בארגון "ילדים ישראלים", מנסה לעזור להם בכל דרך אפשרית.
"כאן המצב יותר מורכב", היא מסבירה. "רציתי לעשות סרט על כוח נשי של שלוש נשים ששורדות: סטחה, סבתא שלי ומאגנה. יש משהו בחסד המתגלגל הזה שהוא לא מאוד ברור. מי מציל את מי. אני חושבת שסבתא רוצה להחזיר קצת מהטוב שהיא קיבלה, אבל גם מאגנה מאוד עוזרת לה. כל שנה אנחנו מאריכים לה את האשרה והמצב הוא באמת מורכב כי פיריטה היא חוקית כל עוד סבתא שלי כאן והיא גרה איתה (לפי נוהלי משרד הפנים, אשרתו של עובד סיעודי זר מותנית בכך שהוא יעבוד אצל המעסיק המקורי שלו. במקרה של פטירה או פיטורים, העובד מאבד את מעמדו החוקי בישראל - ל"ש). סבתא שלי כל הזמן מבקשת ממני שנדאג להן אחרי שהיא לא תהיה כאן.
"כמובן שאין שום מקום להשוואה בין הילדים בשואה ובין המצב של הילדים של העובדים הזרים. אני רק רוצה להזכיר שהערכים של מדינת ישראל הם תוצר של השואה. אנחנו היינו בצד השני, הפלו אותנו ואנחנו בנינו מדינה והתחייבנו לתת שוויון לכל האזרחים. נוצרה כאן מדינה לעם היהודי על ערכים מסוימים ועכשיו זו מדינה רק ליהודים בלי הערכים".
פיריטה , שיושבת על ברכיה של נועה, מבינה שמדברים עליה ועל עתידה, ומתעוררת לחיים. "תכתבי שלא ניתן לאלי ישי שיבוא שוב וצריך לגרש אותו ולא אותי", היא אומרת בנחרצות. "את יודעת מה ברחוב סומסום אופניק היה אומר על זה? הוא היה אומר על זה, גועל נפש! סבתא, תגידי לאלי ישי!".
גם סבתא פירה מתרתחת לנוכח המחשבה שיום אחד ייאלצו השתיים לעזוב את הארץ. "אנחנו לא יכולים להקים פה מדינה שרק הולכת ונסגרת. אני יודעת שמאגנה תעשה הכל בשבילי, ואנחנו קשורות אחת לשניה. הילדה נולדה פה. היא ישראלית לכל דבר. היא בגן הכי טוב, יש לה חברות, היא לא יודעת משהו אחר".
הפרדוקס הוא, שכעת פיריטה, למרות מוצאה הפרואני, פיתחה בעצמה תסביך שואה. מימן סבורה כי הטראומה של הילדה אפילו יותר גדולה משלה. "היא גרה עם סבתא שלי מאז שהיא נולדה והיא שומעת את כל הסיפורים ויודעת הכל. יש לה סיוטים בלילה ואני צריכה להסביר לה שאם יבואו הנאצים, אז כנראה שיהיה בסדר, אותה הם דווקא לא ייקחו".
אבל בכל זאת, הילדה גדלה עם ניצולת שואה וברדיו ובטלוויזיה היא שומעת שוב ושוב על מבצעי גירוש של עובדים זרים וילדיהם. משהו מכל זה מחלחל ובהחלט משפיע על פיריטה, ילדה אינטליגנטית ובוגרת בצורה יוצאת דופן לגילה. כשהיא נשאלת מה היא חשה ביום השואה, היא עונה: "ביום השואה אני מרגישה שכולם מתים ושבפרו אין מים והחברים שלי פוחדים ולוקחים אותי מהבית שלי במזוודה. כשאני שומעת מסבתא אני חושבת שזה מפחיד ויש דברים רעים ושדים. אמרתי לסבתא שאני מגנה עליה כשהיא לבדה והש גרמנים לא יבואו לקחת אותה. אני גם נותנת לסבתא את התרופות שלה ושומרת עליה ובגלל זה אני אוצר בשביל הבית אבות", היא מדקלמת, כאילו מנסה לשכנע איזו יד שמנסה לקרוע אותה מפה.
פירה נעצבת. המוטיב הבולט ביותר בסרט הוא הפחד שלה שאת הטראומות הקשות שלה מהשואה היא העבירה הלאה לילדיה ונכדיה. "היה זמן שאני אמרתי לבת שלי, מישל, שאני לא נורמלית. אני פה, בישראל, ויש ימים שבהם אני לא חושבת על כל מה שקרה. אם הייתי חושבת על זה כל הזמן בטח לא הייתי בסדר. אבל מאז שנועה התחילה עם השאלות אני כל הזמן חושבת על זה. בלילה אני מתעוררת והכל מתערבב לי. אני לא יודעת עם מי אני, עם הבעל הראשון או השני, הזיכרונות קשים ובלילה אני חיה את הכל מחדש".
עם זאת, היא מודה לנכדתה על המתנה שהעניקה לה. "מה שנועה עשתה בשבילי, אין לי מילים. אם אני לא אהיה בעולם יותר ויום אחד אולי הנכדים או הנינים ירצו לזכור שהייתה סבתא כזאת הם יכולים לראות את זה. זו הירושה שלי".
לקראת סיום, סבתא פירה מזדעקת לפתע. היא נזכרת במשהו שמסעיר אותה מאוד ועוצרת את השיחה לרגע. "אוי נוע'לה, אני מריחה צרות. ראיתי את בעלך מנשק אישה אחרת", היא אומרת ומתכוונת לדמות שאותה משחקת נועה בנשות הטייסים, "מה תעשי?". מימן ממתיקה סוד. "אני לא יכולה לגלות. תצטרכי לחכות לפרק הבא".
ברגעים כאלה הדיסונס בדמותה של מימן, עוד לא בת 30, בולט במיוחד: בעלת תואר שני בפוליטיקה השוואתית בבית הספר היוקרתי בלונדון, London school of economics, שחילטרה בדוגמנות והייתה כתבת שטח בתוכנית הבידור "Y בעשר". היא שיחקה בסרט "איים אבודים" ועכשיו אוחזת בתפקיד מרכזי בטלנובלה דביקה. בזמנה החופשי היא הקימה חברת הפקות דוקומנטריות, ביימה סרט שואה, חזרה ממסע לאפריקה בעקבות העובדים הזרים ומתראיינת לכל מי שמוכן להקשיב בנושאי הגירה.
התבלבלתם? מימן אומרת שהכל בשליטה. מה הקשר בין שואה, עובדים זרים וטלנובלות? "ברמה הפילוסופית אני חושבת שזה חשוב להיות ורסטילי ורב תחומי. זה נותן לי באלאנס. תמיד היו לי את שני הצדדים האלה והחלטתי לתת לשניהם להתקיים. שואה זה נושא כבד. במקום האישי הייתי בן אדם די כבד שכל הזמן מדבר על ההיסטוריה וחופר בשואה. בהתחלה נמנעתי מטלנובלות. לא הסכמתי והיה לי קשה לעשות את זה. הייתי במקום מאוד כבד והאתגר היה להקליל את עצמי. לקחתי את התפקיד גם כי רציתי להיחשף וגם כי זה בית ספר למשחק. לצלם 40 סצנות ביום זה קפיצת מדרגה מטורש פת בשבילי".
את מרגישה שאת צריכה להוכיח את עצמך כי מתייגים אותך בתור "הבת של"?
"היו תקופות שהייתי מונעת מזה. השתחררתי מהשטות הזאת. גם בתור מישהי שגדלה בין שני אחים וגם מהמקום שלא יחשבו שאני רק פרצוף יפה. כולם מניחים שאני מצליחה בגלל שאני הבת של יוסי מימן. אני לא יכולה כל הזמן להתעסק עם זה. אני וכל מי שמכיר אותי יודע שאני עושה את הכל לבד ובדרכי. שילמתי מחיר בכך שבכל דבר פקפקו בי".
מימן מדברת עם בטן מלאה, בעיקר על ארגוני היוצרים שהביעו מחאה על כך שערוץ 10 משדר את "אוי מאמא", רמזו כי העדיפו שם להשקיע בסרט שיצרה בתו של אחד מבעלי הערוץ ולא בסרטים אחרים, ודרשו כי הוא יוכר כהפקת פנים ולא הפקת חוץ. "בנוגע לזה, אני רוצה להגיד לך שאני חברה באיגוד היוצרים. אסור לי לעבוד עם רשת או קשת והברירה היחידה שלי היא לעבוד עם ערוץ 10 בגלל בעלויות צולבות. מה לעשות? מספיק מחירים שילמתי. אז שכל הנשמות הטובות יזכרו את זה. מההתחלה, כשהקמתי את החברה, ידעתי שאני לא יכולה לעבוד עם ערוץ 2 וזה משאיר לי את עשר, יס וערוץ 8.
כשהתחלתי ב-Y בעשר אמרו לי שאבא שלי בטח סידר לי תפקיד והם בכלל לא ידעו שמדובר ב'יס'. זה קטנוני. אני לא מתלוננת. חוסן כלכלי זה כמובן ברכה, אבל היו גם שלוש פעמים שאבא שלי כמעט פשט את הרגל ואף פעם לא לקחתי את המצב הכלכלי שלנו כמובן מאליו. אין מה לעשות, זה מה שיש ועם זה ננצח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם