ראשי » רייטינג » מוזיקהגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

מצה חן: האלבומים המומלצים לחג

רגע לפני ערב פסח, בחרנו עבורכם את שמונה האלבומים השווים ביותר כמתנה לחג. לאח החייל תוכלו לתת את אייל גולן, לאחיינית הקטנה את משה פרץ, לבן דוד הארטיסט את ערן צור ולשכן המסורתי את קובי אוז

נשכח לרגע את הכתבות האחרונות על אייל גולן (שהציגו אותו כשיבוט תימני של הראפר פי דידי) ונתרכז במוזיקה שלו. עם עיניים מאחורי הראש וגם בלי, גולן מייצר את התמהיל המושלם לאוזן המקומית. רוצים פופ טורקי? קיבלתם את "נשיקה אחת ממך", מתחשק לכם פזמון אמצע-דרך סטייל שלמה ארצי? תקשיבו ל"דוהר לתוך הפקק", בלדה מרגשת עושה לכם את זה יותר? הגיע הזמן להתחתן לצליליי "דרך לחיים", אוהבים ביזאר? יש את "ג'ונגל".

המסלסל הלאומי הוא הקונצנזוס המושלם, כמו קואליציית ענק שמרכזת את עשרות הזרמים והעדות שבארצנו הקטנה. וכשכולם מסכימים על משהו, מי אני שאגיד שזה לא אלבום בן-XXXX. מתערבים שאחרי פסח, הוא יגיע כבר לפלטינה מרובעת?

אלבום ההופעה של שולי רנד בקיסריה הוא לא פחות מהופעת יחיד מדהימה - של מאסטרו מזוקן ומבריק. הקהל שר איתו מילה במילה והאקסטזה בעיצומה. התקליט מרגש אפילו חילוני ציניקן שכמוני, שפשוט לא יכול לעמוד בקסמיו.

היתרון של האלבום, על פני אלבום האולפן, טמון בקטעי הקישור המבריקים שרקח רנד ובסיפורים המצחיקים: "איך הפסקתי לעשן בשבת" המעלף ו"חרדה אובססיבית" המתוק. הקטעים משתלבים מעולה בין יצירות המופת המוכרות: "אייכה", "רפא-אל", "א'ביסלה אושר", "שער הדמעות" עם ארקדי דוכין, ועוד, ועוד, ועוד. איך אומרים ביידיש? אין זיבעטן הימל, אני ברקיע השביעי - אלבום נפלא, עצבות ושמחה מהולים בהומור יהודי. הכי פסח שיש! 

גרוב היא מילה קצרה. ארבע אותיות בסך הכל, אך למרות זאת יש לה משמעות ענקית. בוויקפדיה שברו את הראש וניסו למצוא הגדרה מתאימה, אבל בסוף יצא להם משהו מגומגם. אני אנסה להיתלות על אילנות גבוהים ככל שביכולתי ואסכם את המושג "גרוב" בשתי מילים: "הדג נחש".

האלבום השישי של הרכב ההיפ-הופ הישראלי הוא מופת ליצירה מוזיקת גרוב מדליקה ומושלמת. המקצבים זורמים כמו גלי הים ואי אפשר שלא "להרגיש" את ה-FEEL שבוער בעצמות. עכשיו, כל מה שצריך זה רק ראש טוב ומכונת סטריאו. אז יאללה, כנסו לווייב.

כשאני שומע שירים של משה פרץ אני נהיה שמח. אמנם אני לא חושב הרבה (זה מין מצב סטטי כזה של הרפיה מוחית), אבל תקוע לי חיוך דבילי על הפנים והטוסיק זז. וזה בסדר. לכבוד חג המצות כוכב הפופ, אליל הבנות ואושיית התרבות (טוב, נסחפנו), משה פרץ מפנק אותנו באלבום רביעי במספר.

האמת, שהוא לא שונה במיוחד מהקודם, או הקודם-קודם, או הקודם-קודם-קודם. אבל הוא כיפי, ויש בו הרבה שירים על אהבה, אכזבה ושיר אחד על הבית, שזה סוג של חידוש. אז תקנו את האלבום לילדים, כי אם לא - הם יקנו את זה לבד, או יורידו בסלולר.

"אבל אני עדין, ויש לי רגשות, תגידי לי דברים טובים. מילים נעימות" (מתוך, "עין הסערה"), אח תענוג, איזה משפט מחץ של ערן צור. את האלבום החדש של צור אפשר לדמות לשעטנז של פניני חוכמה, פילוסופיה, אקטיביזם חתרני וקצת חרמנות בריאה. צור, כמו יין פטישים טוב, טוחן חזק את המוח של המאזין ולא מרפה לרגע. אם לשנייה, אתה חושב שהנה תוכל להתרווח על עלי הדפנה, בום הפטיש מכה בראש - "חייב לפנות את הגופה שיש לי בחדר" (מתוך השיר האדיר "הגופה"). נו טוב, מדיסק של ערן צור לא ציפינו למשהו אחר, מלבד מאסטרפיס. 

כבר כתבתי הרבה פעמים את המשפט הבא, אבל אני אאלץ לחזור על עצמי. ועמכם הסליחה. זה הולך ככה: רמי קלינשטיין נורא רוצה להיות מגניב, כל כך רוצה שלא יוצא. משיר לשיר, המצב רק מחמיר. באלבום ההופעה חיה הכפול, הוא נלהב, צועק "ווואוו" (כאילו, מינימום הוא מופיע במדיסון סקוור גארדן) וחופר עם אותם להיטים טחונים. מרוב שהוא מתלהב, כמעט שהזיעה שלו עפה לי מתוך הסטריאו לפנים.

והנה זה חוזר תחושת ה"דה ז'ה וו" המעיקה: "תפוחים ותמרים", "קר שם בחוץ", "אש על הפנים", שירים שמוכרים לי מאיפשהו ומיציתי אותם מזמן. אבל זו כמובן, דעתי הפרטית ואולי בעיני אנשים אחרים (עם טעם מוזיקלי שנוי במחלוקת), זה מגניב. אז יאללה, נזרום, מגניב, כן, כן "מתי תתפסי שהחיים זה לא קיבוץ, כי מה שלא תעשי כל כך קר שם בחוץ". בסוף מתרגלים להכל. 

אתמול שמעתי לראשונה את המושג "כיפה שקופה". למה הכוונה? ככל הנראה מדובר בגלגול מודרני של היהודי "המסורתי" הידוע מימים עברו. בעל ה"כיפה שקופה" הולך בלי כיפה, אבל תמיד יש לו אחת בכיס. הוא שומר שבת, אבל פה ושם מפלח סיגריה. מחפש בחורה חסודה, אבל עושה סקס גם לפני החתונה וכשיוצא למישהו אפצ'י לעולם לא ישכח לברך ב-"אמן". כך לפחות ניסו להסביר לי, ואני ההדיוט התמים מאמין לכל דבר.

אלבומו "היהודי", של קובי אוז הולך על קו התפר הזה - מתנדנד בין קודש וחול, אמונה וקדמה, מסורת ופיתויי היום-יום. אוז מתמודד עם זה יפה ולא שוכח להשתמש בשנינות הכל כך אופיינית לו. שווה לשים לב בעיקר, לשירים: "איש עם שלט מקרטון" (עם הפזמון הסופר-קליט "משיח, משיח, אני רוצה משיח"), "געגועיי לגעגועים" ו"אלוהיי". בתכל'ס, מי לא רוצה שהמשיח יבוא? האלבום בכל מקרה, מצוין. 

אלבום הסולו השני, של הגשש בן ה-70 כולל 12 פזמונים. ההפקה המוזיקלית שלו מתנהלת על מי מנוחות - לצלילי פסנתר דביק, קצת סקסופון וכלי מיתר. רוב השירים הינם גרסאות כיסוי לקלאסיקות מופלאות כמו "צרות טובות" (עם גידי גוב הנפלא), "אהבה בת עשרים" (ביצוע מקסים, אך לא משתווה לזה של יוסי בנאי ז"ל) ו"שיר הרעות".

קול הבריטון של לוי עושה קסמים וכשמגבירים את הווליום אפשר כמעט לדמיין אותו שר בחדר - נרגש ואוחז בפרח באדום. הבונוס של האלבום הוא שיר הנושא היפהפה של הסדרה "אסתי מכוערת", "אל תבכי ילדונת", המבוצע עם ריקי בליך. לסיכום: אצילי, מרגש ומלודי להפליא. שייקה לוי מלך אמיתי, כבר אמרנו?

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...