הגן האנושי: ביקורת על "כל מה שאנושי"
אלבומו החדש של ערן צור "כל מה שאנושי", מעיד על תהליך ההתבגרות שעבר המוזיקאי, ועוסק פחות במיניות ויותר באבהות
''כל מה שאנושי'', התו השמיני
ההאזנה לאלבום החדש מובילה את כל מי שמכיר את הקריירה המוזיקלית של צור למסקנה הקלישאתית שקשה להימנע ממנה: ערן צור התבגר. לא שיש בזה משהו לא בסדר, כמובן.
גם צור עצמו לא מנסה להתכחש להתבגרות שלו, כאשר השירים החדשים עוסקים לרוב באבהות ובתהליכים נפשיים, וממעטים לעסוק בביזאר ובמיניות שאפיינו את שיריו בעבר. כבר בשיר הפותח את האלבום, "בעין הסערה", הוא מתייחס מצד אחד לאבהות - "נכון שאני אבא, ראיתי אותם מגיחים לעולם/ מתנתקים מכבל הטבור, דרכו הם היו מחוברים לאמם" - אבל מיד מגיע הצד השני - "נכון, למדתי לומר להם – זהו הטוב וזהו הרע/ אבל דרך כל זה נשארתי אותו האדם, אותה החיה".
אולם למרות שצור מעיד על עצמו שהוא נשאר אותו אדם, מי שמקווה למצוא באלבום החדש שירים נוטפי מיניות בנוסח "ואז הופיעה בטי", "קרבות תרנגולים", "רטוב וחם" או "נשים כותבות שירה", יתבדה במהרה.
ולראיה, השיר הכי בוטה וגם הכי טוב באלבום, "בחוץ", נכתב דווקא על ידי הסופר אתגר קרת, שמצליח בכתיבה הייחודית שלו לשלב בין אינטימי לפוליטי ובין תיאור מתיילד ומשעשע לאבחנות חותכות ופוצעות - "הבחוץ זה הצד של האם-תיפול-באמצע-הרחוב-אז-אף-אחד-לא-יעזור, אף אחד לא יעזור/ הבחוץ זה הצד של האיך-יהודי-מגרש-יהודי, של הבושה וחרפה, של האלוהים ישמור/ הבחוץ זה הצד של היגאל-עמיר, של האורה-נמיר, של המאבק-המורים-ביולי-תמיר/ ומכל המקומות שיש בעולם, היא רוצה שאגמור דווקא שם".
ערן צור
באדיבות יח''צ רותי מרום
עוד שיר מצוין שמצליח לשמור על הייחודיות שלו, ומסביר את המאבק של ערן צור, ההורה בשנות ה-40 לחייו אל מול ערן הצעיר ושלוח הרסן הוא השיר "הגופה" שפותח במילים: " אף אחד לא דיבר על זה/ במשך שנים כולם שתקו/ עד שמישהי מבחוץ אמרה/ תפנה את הגופה מהחדר שלך/ שמחתי שהיא סוף סוף אמרה את זה/ עכשיו אוכל להיות מי שאני/ ולא אני של פעם מזמן".
הבעיה באלבום אם כך, היא לא בהתבגרות שלו עצמו, אלא בעבודה שמדובר באלבום לא אחיד ולא מסעיר. יש בו כמה שירים מעולים כמו "בחוץ", "הגופה", "כל מה שאנושי" ו"דלתות" שהולחן על ידי צור למילים של אברהם שלונסקי, ומהצד השני יש כמה שירים בינוניים וחסרי מעוף כמו "אני חופשי" ו"בעין הסערה" שיצא כסינגל.
התעכבות קלה על הפזמון בשיר הנושא של האלבום שמצטט את הביטוי הידוע
של רבי עקיבא - "הכל צפוי והרשות נתונה" - יכולה לשפוך אור על מהות האלבום כולו. במקור, הביטוי מתייחס לשאלה התיאולוגית בדבר חופש הבחירה של האדם אל מול האלוהים הכל יכול שיודע הכל מראש. צור בוחר להתעסק בשיר בשלושה טיפוסים אנושיים, או בשלוש תכונות אנושיות: המורד, הנואף והבוגד, כאשר הוא מנסה לברר עד כמה התכונות האנושיות הללו הן ידועות מראש או שהרשות לבחור בהן נתונה בידי כל אדם ואדם.
אפשר לשאול את אותה שאלה לגבי צור עצמו ואלבומו החדש - האם ההתעסקות בנושאים משפחתיים ופחות בוטים הוא מהלך צפוי של אמן מסוגו, או שמדובר בבחירה אמנותית? בין אם כך ובין אם כך, האלבום החדש עמוק ומעניין על אף חסרונותיו, ואין כל ספק שהוא ישמש ציון דרך חשוב בקריירה של צור שנקווה שתימשך עוד שנים רבות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם