קינואה תנוע: ביקורת על "ריפוי או פיתוי"
הרפואה המשלימה נחשפת על ידי סיימון סינג ואדוארד ארנסט כשקרית, אבל זה ממילא עניין של אמונה. חבל שעל הדרך הספר זונח גם העקרונות המדעיים. ביקורת
כ-30 סוגים נוספים נסקרים בקצרה, כנספח למחקר הזה, המתיימר להיקרא מונומנטלי. והתוצאה? חד-משמעית: פיתוי. שקר. אשליה. הבלים של מחבקי עצים. ויווה לה רפואה מערבית. אלא שלאורך הדרך, נדמה שמה שהלך בעיקר לאיבוד הוא המדע דווקא.
סינג וארנסט מכריזים מלחמת מחקרים על הרפואה המשלימה, ובסופה מכתירים את עצמם כמנצחים. כל ניסוי שהראה כי מדובר בבלוף שתוצאותיו מבוססות על אפקט פלצבו זוכה להבלטה והדגשה, בעוד שכל מחקר שמתיימר להציג תוצאות הפוכות המדגישות את נפלאות התרופות האלטרנטיביות מתואר כבלתי אמין. סמכו על שניהם שיצליחו לקחת גם קביעה מפורשת של ארגון הבריאות העולמי בזכות האקופונקטורה, ולהסביר מדוע היא נבעה מרשלנות וממניעים זרים.
אך כיאה למלחמת מחקרים, מדובר בתחרות בה יכולים לשחק שניים: על כל ניסוי שיציגו סינג וארנסט לגנות הרפואה המשלימה, יציגו תומכיה אחר לזכותה. אלו יפריכו את זה, ואלו יפריכו את זה. אז למי להאמין?
כהמחשה לחלק מעקרונות האמונה והפולחן הנוצריים, שמעתי פעם סיפור על אדם שתהה באוזני הכומר כיצד ניתן לדעת שתרזה מאווילה היא אכן קדושה. "מה זאת אומרת?", השיב לו הכומר, "היא בעצמה אמרה זאת". אותו אדם לא הסתפק בכך, ושאל: "וכלום לא ייתכן שהיא שיקרה?". הכומר השתומם, והשיב: "אתה רומז שאדם קדוש כמו תרזה מאווילה אומר דבר שקר?!".
זוהי, למעשה, החשיבה הדתית לעומת החשיבה המדעית. הכומר מייצג נאמנה את הכנסייה, אשר מבוססת על האמונה. האדם בסיפור הוא המדע - זה אשר שואף להוכחות ומפקפק באופן תמידי בכל הידוע לו. זו אותה כנסייה ששפטה את גלילאו גליליי משום שהעז לחתור תחת אמונותיה. אלא שמאז המהפכה המדעית התהפכו היוצרות, וכעת יושבים נציגי המדע על כס השופטים. האמונה שלהם היא שמעמידה למשפט את כופרי הרפואה האלטרנטיבית, באמצעות הקטגורים סינג וארנסט. כל טענה אשר אינה מתיישבת עם הדת המדעית נפסלת, מושלכת לאש. אין ישועה מחוץ לכנסייה, ואין רפואה מחוץ למדע. ואם כך, האם יבוא יום שבו נגלה כי הרפואה האלטרנטיבית
זוהי בדיוק השאלה שסינג וארנסט אינם שואלים, וזהו חטאם הגדול ביותר. טענותיהם מבוססות המחקרים לגיטימיות, על אף שמתנגדיהם מציגים מחקרים הפוכים. עניין של אמונה, בסופו של דבר. ניתן אפילו להצדיק את היותם נציגי המדע אשר דנים לכיליון את כל מה שאינו עומד בתנאים שאותם קבע המדע עצמו. זה אמנם נשמע כמו "פשיזם מדעי" - רק מי שדומה לי ראוי להתקיים, ואני היחיד שקובע מי דומה לי - אך למעשה זהו עיקרון בסיסי גם בדמוקרטיה, שמאפשרת חופש דיבור נרחב כל עוד הדובר אינו יוצא נגד עקרונותיה שלה.
אלא שהיופי המדעי האמיתי נעוץ בהפנמה כי תמיד ישנו דבר שאיננו יודעים, וכל אבחנה היא סופית רק לעת עתה. בעוד שהדת מסתכלת אחורה, ומקפידה להוציא משורות הקהילה את אלו המפקפקים בקדושיה, המדע מפנה מבטו קדימה אל ה"לא נודע", במובנו הרחב. זכותם של סינג וארנסט לפסול מכל וכל את הרפואה האלטרנטיבית. אך כמדענים, אסור היה להם להתעלם מחוסר הוודאות האנושי.
ריפוי או פיתוי? רפואה אלטרנטיבית במבחן. סיימון סינג ואדוארד ארנסט, מאנגלית: דפנה לוי ידיעות ספרים, ספרי עליית גג, 476 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם