על התשוקה: ביקורת על "כחום הדם"
בנובלה האחרונה של אירן נמירובסקי, "כחום הדם", נחשפת כותבת בשלה וחושנית. רומן פסטורלי, אפל וחידתי
- ביקורת הפוכה של הקופרזן: "כחום הדם" משעמם
או כך נדמה. מפני שנמירובסקי כתבה כאן רומן חידתי, ששוזר את המתח בחוט מתעבה והולך מעמוד לעמוד. הדברים אינם חד-משמעיים וברורים כבפתיחה, שבה מוצגת תמונה פסטורלית כפרית ומשפחתית. אידיליה ליד האח בערב קריר, שלוות אהבה זוגית על שפת הנחל. רק בהדרגה ובסמוי נזרעים החשדות בלב הקורא. משהו אינו כשורה. משהו אינו כפי שהוא נראה. המספר אינו רק מתבונן אובייקטיבי בסיפורה של משפחת ידידים.
הכפר אינו רק תמונה של עמָל ויֶגע ושלווה. בכפר יש רכילות מרושעת, שאולי מדייקת בעובדות ואולי לא, ויש תאוות בצע, ושכנים חמדנים נוגסים באדמות המספר בלי סנטימנטים; ובכפר נערכים נישואי תועלת, ונשים צעירות, שצניעותן החיצונית מטעה או לא, מממשות תשוקות לא יאות בין העצים. והדברים מוסיפים ומתרחשים מדור לדור, כמו אי אפשר להימלט מן הדם הלוהט בגוף הצעיר, והגוף – הוא זוכר, גם בהיותו כבר קשיש ועגום. והנפש, הרי היא זוכרת עוד יותר.
"(ב-1910)...הייתי זריז יותר, חזק יותר, עליז יותר, הרפתקן יותר מהצעירים של ימינו... גם אני לא סבלתי מעודף מוסריות. הייתי מסוגל לזרוק למים בעל קנאי, וגם לשתות, לחזר אחרי אשת רעי, להתקוטט, להתמודד עם עייפות כבדה מנשוא ועם אקלים קשה מאין כמוהו. הייתי צעיר".
כריכת הספר.
למספר מותר להתבטא בגלוי ברומן הזה, כי האופציות האנושיות אינן מביכות. לא אותו. ולא את הכותבת המסתתרת בדמותו. האנושיות על כל פניה אינה מפחידה את נמירובסקי. היא מניחה לרומן להבליט את עוצמות התשוקה, לדבר בשפתה, להכנע לה לחלוטין. ולדעוך. כי זאת הדינמיקה של התשוקה. "היא עצמה היתה מסוגלת להתאוות לעשרה חיים כדי למצות אותם, את כולם..." כך מדברת הסופרת מפיו של המספר. היא מדברת גם מפי הכפרי המזדקן הזה, אבל היא גם חווה את הלן, הצעירה החסודה, שנכנעה לתשוקתה.
הסיפור נטווה בתפרים נסתרים, חוט אל חוט נקשר, והקשרים סמויים מן העין. מלאכת הכתיבה כאן חלקה למשעי, והיא מתגנבת אל תודעת הקורא כמו
בחשאי, כמו פרטי הסיפור הנפרש והולך ומסתבך בה-בעת. אין ספק, ששהותה של הכותבת במלון הכפרי שבו עשתה את ימיה האחרונים, נטעה בזכרונה את המקום וריחותיו, ואת דמויותיו הכבדות, החשדניות, חורשות הרע.
נמירובסקי, בכישורי התבוננות של אמנית וכמי שנפש האדם אינה זרה לה, ידעה להמחיש את הכפר הצרפתי הקטן. בעודך קורא אתה יודע איך נראים האנשים בהליכתם, מה אפל הלילה, כמה מקסימה היא טחנת הקמח שעל המים, ואיזו טרגדיה גדולה היא אוצרת בין קירותיה.
מי שנהנה מסרטים צרפתיים קטנים המתרחשים בכפר על גדות נהר רוטט וזומם, ימצא עצמו זולל את הספר בהנאה. והספר, זה בטוח, יהיה תמיד יותר טוב מהסרט.
אירן נמירובסקי, כחום הדם, בתוספת המאמר "גני העדן האבודים של אירן נמירובסקי", מאת אוליביה פיליפונה ופטריק ליינהארדט, מצרפתית: חגית בת-עדה. סדרת נובלה, כתר, 173 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
