הקופרזן: ביקורת על "כחום הדם"
חווית הקריאה של "כחום הדם" הופכת לאכזבה מרה כבר מראשיתה: הספר לא מצליח להרתיח את דמו של הקורא ולמעשה, לא מותיר שום רושם משמעותי מלבד תחושת נמנום קלה. לפחות כריכת הספר הקשה מעוצבת להפליא
סילביו הוא זקן ערירי המתגורר בכפר הצרפתי איסי-ל'אווק שבמחוז סון א-לואר. לא רע לו, לסילביו הזקן, לבלות את ימיו ולילותיו בישיבה עצלה מול האח הבוערת כשכלבו המקשיש ובקבוק היין מארחים לו לחברה.
ערב אחד נחלץ סילביו מבדידותו המזהירה ומארח את בני משפחתו בביתו, המכונה על ידי מכריו "מאורת עכברים". סיבת ההתכנסות היא אירוסיה של קולט, דודניתו, לבחיר ליבה, בן למשפחת טוחנים עמו היא עתידה לעבור להתגורר באחוזת מולן-נוף הנידחת.
"אתה חי כאן בבדידות, ידידנו המסכן. כדאי שתבקר אצל הקטנה, אחרי שהיא תסתדר בביתה", מפצירים בו בני משפחתו המלוכדים. אולם כאשר סילביו ניאות לערוך ביקור נימוסין אצל קולט באחד הלילות, מצפה לו הפתעה: דווקא דודנית זו, שנישואי הוריה מהווים לה אותות ומופתים, מקבלת את פניו בבהלה; לא לו היא מצפה, כי אם למאהבה שעושה את דרכו אליה בשעה שבעלה הטרי נעדר מביתו.
מנקודה זו הכל מידרדר במהירות מסחררת. סילביו מתעד במבטו המצועף את חייה של קולט, שהופכים לטרגדיה מתמשכת, תוך שהוא מעלה זיכרונות מצעירותו. הזיכרונות, שכמובן הופכים אט אט לעלילת הספר, חושפים סודות אפלים שמאיימים על דמויותיו ועל האופן האדוק והמוקפד בו התנהלו חייהם עד כה.
על הכריכה:
ורד מפואר ודרמטי על רקע אפרפר מככב על כריכת הספר, ומעניק בכוונת תחילה רושם כי לפנינו סיפור בעל אופי רומנטי. במבט שני מתגלה שעלה כותרת אחד דווקא נשר, וכי עליו של הפרח מרקיבים, מטאפורה מוצלחת שמתכתבת עם מצבן הנפשי של גיבורי הספר.
יש לציין כי כריכת הספר היא אחת מתכונותיו המוצלחות. פורמט סדרת הספרים "נובלה" של הוצאת כתר מעוצבת להפליא, ומצ'פרת את קוראיה בכריכה קשה, כמו שפעם היו מוציאים כאן ספרים.
יש משהו מכובד ונכון באפשרות להחזיק ספר ולהרגיש שאתה באמת מחזיק ספר: לא חוברת, לא ספרון, ספר. הטקסטורה המחוספסת, הדפים העבים, הסימניה בצורת סרט אדום שמתגלה כבר עם הדפדוף הראשון, כולם נועדו לביבליופיל המתחיל.
פסקה מייצגת:
"אני חולץ את קבקבי העץ שלי; מזמין יין ומתיישב תמיד באותו מקום עצמו, משמאל, סמוך לחלון, משם אני יכול לראות את לול התרנגולות, את המכבסה וגם גינה קטנה בגשם. בכל שוררת דומיה של ערב סתיו בעיר שדה קטנה ומנומנמת. בבואתי משתקפת במראה מולי. פני, שהשתנו באורח מסתורי כל כך בשנים האחרונות עד כי אני מתקשה לזהותם. נו, טוב, לא משנה! חמימות חייתית ונעימה חודרת לעצמותי".
מדד היומרה, או סיכויי הזכייה בספיר
"כחום הדם" הוא לא רומן רחב יריעה; הוא ניתן לקריאה בפרק זמן קצר של שעות ספורות, כמעט מתבקש לסיימו בחטף. עם זאת, לא מדובר בספר שמותיר רשמים משמעותיים במיוחד בתודעת הקורא.
שם הספר עומד בניגוד גמור להלך רוחו - חום הדם הוא האינסטינקט הפראי, הקדום, הטבוע באדם ומפעיל אותו בצורה שקשה, אם לא בלתי אפשרי, להתנגד לה. הדם המבעבע לא עושה הפרדה בין גוף לנפש, בין רציונל לרגש. הוא מוביל את הדמויות לאבדון תוך התמסרות נטולת סייגים והגנות.
אולם, חוויית הקריאה הופכת לאכזבה מרה כבר מראשיתה. תיאורי הנוף, מזג האוויר, שגרת החיים הכפריים ונקודת המבט הטרחנית של מספרה, סילביו, אינן מצליחות לסחוף את הקורא, ובטח שלא להרתיח את דמו - שלא לדבר על לשמרו בטמפרטורה הנדרשת על מנת לצלוח את תחושת הנמנום שהספר מפיל על קוראו.
הספר מסופר מנקודת מבטו של סילביו, ואולי בכך טמונה תחושת
אירן נמירובסקי, מחברת הספר, לא הספיקה להשלים את כתיבתו. היא נשלחה לאוושוויץ ונספתה בגיל 39. בטרם עזבה את ביתה הפקידה את כתביה בידי בנותיה, שם הם נותרו ונשכחו עד השנים האחרונות, אז זכו לעדנה ולהכרה בינלאומיים. לא בטוח שלו הייתה בחיים הייתה בוחרת לפרסם את כתב היד כמות שהוא, ובצדק.
הדבר מעורר מחשבה במיוחד לאור יציאתו החודש של הרומן הבלתי גמור של ולדימיר נבוקוב והמאבק המתחולל בימים אלה על גורלם של כתבים בלתי ידועים של קפקא. כל אלה מעלים את השאלה: האם יש למישהו זכות אמיתית – ולא, אני לא מדברת על פלפולים משפטיים וחוקיים – לפרסם יצירות שלא נחתמו באופן סופי על ידי מחבריהן?
על המסך הגדול:
אם נתעלם לרגע מהעובדה שעלילת "כחום הדם" מתרחשת בכפר צרפתי, נוכל לדמיין את אסי דיין בגרסה הישראלית מגלם ללא כל קושי את תפקידו המורכב של סילביו ומציג את רבדיו השונים, שבספר קשה לעמוד עליהם. את דמותה המיוסרת של קולט תוכל לגלם טלי שרון, ואם כבר הופכים את הספר לסרט ישראלי, מה יתאים יותר מלצלמו בקיבוץ, רצוי אחד בצפון.
ההיסטוריה תזכור:
"כחום הדם" ייזכר כאחיו הצעיר והפחות מוצלח של מחברת רב המכר עטור הפרסים "סוויטה צרפתית". נסיבות פרסום הספר - עשרות שנים לאחר שהמחברת מתה התגלו טיוטות שלו בבית בנותיה ויצאו לאור - מאפשרות הצצה לתהליך הכתיבה של סופר שלא הספיק ללטש את יצירתו. באופן פרדוקסלי, בכך טמונים גם יתרונותיו וגם מגרעותיו של הספר.
למה כן:
כי התרגום קולח ובגלל שזה לא בלתי מעניין לצלול לתוך מעמקי הבורגנות הצרפתית הכפרית. וגם כי נורא נעים להחזיק את הספר הזה ביד.
למה לא:
כי כבר בשם הספר מסתתרת תחושת אי נוחות ארכאית שנפרעת בהמשך. כי אולי כדאי לזכור את המחברת כעומדת מאחורי הספר "סוויטה צרפתית" ולא לקלקל.
בשורה התחתונה:
אם את\ה פרנקופיל\ית והבורגנות הצרפתית עושה לך את זה – הספר הזה נועד לך. אם לא, אפשר בהחלט לדלג בלי יותר מדי רגשות אשמה.
"כחום הדם", אירן נמירובסקי, תרגום: חגית בת-עדה. הוצאת כתר, 173 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
