השבור השלם: ביקורת על הספר "איך החייל מתקן את הגרמופון"

רומן הביכורים של סשה סטנישיץ' מהלל את הדברים הלא-שלמים, ומצליח בכך לומר דבר מעניין על זהות לאומית, על אמת ועל זיכרון

פאר פרידמן | 25/10/2009 16:28

אלכסנדר גר בוישגראד שבבוסניה, מוסלמי מצד האם ונוצרי מצד האב. יש לו כובע קסמים ומטה קסמים שקיבל מסבו. "תהיה קוסם היכולות הכי גדול במדינות הבלתי מזדהות", הבטיח לו סבא. "תוכל לעשות הרבה מהפכות, כל עוד הן מתואמות עם הרעיונות של טיטו ומתיישבות עם תקנות אגודת הקומוניסטים של יוגוסלביה". סבא הבטיח ואז מת, אבל יש לאלכסנדר משפחה מעניינת שעוד לא מתה, יש דודה טייפון ש"חיה בחיות גדולה פי ארבעה מאנשים אחרים", יש נהר שאלכסנדר אוהב, יש חברים, "אין שום דבר שאין". אלכסנדר כותב חיבורים לבית הספר, אבל תמיד מפספס את הנושא. לכתוב על המשפחה זה תמיד מעניין יותר.

מהו הספר הזה? הוא לקט חיבורים, הוא ספר זיכרונות - הוא לא מתחייב לצורה ולנרטיב סדור, גם לא למספר קבוע. הכול הולך, הסיפורים המשעשעים נמשכים בזה אחר זה, ויש לכך סיבה: "אני נגד ההיגמרות, נגד ההתחסלות! ", מבהיר הילד אלכסנדר, "צריך לעצור את מה שגמור! אני החבר-מנהל של ההמשכיות תמיד ואני תומך ב'וכן הלאה'! " אלכסנדר מבאר עולמות, קושר קשרים חדשים ומקוריים בין אירועים. הרומן הזה, שנפתח במותו של הסב, הציב לעצמו מוטו: "להיות חיים ככל האפשר ליד המוות". הדרך לעשות זאת? "לא להפסיק אף פעם לספר" ; ובמקום אחר: "אם יש איפשהו סיפורים, אני נמצא מיד באיפשהו".

אלא שנראה כי אין האדם יכול לחמוק לגמרי מן ההיסטוריה אל ההיסטוריה הפרטית, הספרותית, שהוא מרכיב לעצמו. המלחמה שהעבירה את הבלקן על דעתו בשנות ה-90 פורצת אל הספר הזה בבת אחת. היא הופכת לחלק מאותה אי סבירות של החיים ושל הסיפורים, אבל היא גם משתקת את הטקסט המחויך אל טון מלנכולי יותר, מהורהר, שמחליף את הקלילות המשועשעת שהיא חיי היומיום בווישגראד. "תמציא עולם יפה יותר", אמר הסבא לאלכסנדר, והנכד עשה כל שביכולתו כדי לציית, אבל קשה לחצוץ בין ההיסטוריה והספרות.

"אני מעורב. אני חצי-חצי. אני יוגוסלבי - זאת אומרת שאני מתפרק", אומר אלכסנדר עוד בטרם פרצה המלחמה, וההתפרקות הזו מחלחלת מאותו הרגע אל הסיפור, מפרקת גם את הטקסט למכתבים בלי תשובה, לשמועות, לספר בתוך ספר. ההתפרקות הזאת, שאלכס כורך אותה בהתפרקות האני-היוגוסלבי, מגיעה לשיאה כשהוא והוריו נמלטים מבוסניה לגרמניה. מהו היוגוסלבי שאינו ביוגוסלביה? מיהו אלכסנדר כשהמדינה שלו מתפרקת, והוא עצמו מתרחק אפילו מהשברים של מדינתו המאוחדת לשעבר?

כריכת הספר. יחצ

לחפש את אסיה

גדולתו האמיתית של רומן הביכורים של סטנישיץ' טמונה בעובדה שאת שאלת הזהות הלאומית הוא מעלה, למרות הכול, רק כקו מקביל לשאלה גדולה יותר - שאלת הזיכרון והאמת. מהם חיי אדם אם לא זיכרונות? ומהם הזיכרונות אם לא גרסה פרטית, מעובדת, של ההיסטוריה? אלכסנדר יודע מה נשאר אחרי שאתה משחרר שפמנון שדגת בנהר: נותר לך היום שבו זה קרה.

"אני רוצה ליצור דברים לא שלמים", הוא מצהיר, ואולי זו הסיבה שיש פרקים בספר הזה שאינם מסתיימים, אלא זורמים היישר אל הפרק הבא, באמצע המשפט. בעולם הזה, שמתנגד להיגמרות, טיטו יכול למות ארבע פעמים, וסיפורים נשמעים בווריאציות. "אמנים חייבים לשנות בציור ולבנות מחדש בציור, אמנים הם משני עולמות ובוראי עולמות" - ואלכסנדר משנה ובונה ומרכיב מחדש כל העת, כדי לזכור מחדש, או לזכור מהתחלה.

ובתוך כל הזיכרונות האלה

מטרידים מכולם הזיכרונות מאסיה - הילדה הקטנה אסיה, עם השם הערבי והשיער הבלונדיני והמצח היפה. "אסיה בוכה כי לאגרופי חיילים יש ריח של ברזל ואף פעם לא ריח של סבון. כי הרובים של החיילים מיטלטלים להם על הצוואר שלהם ודלתות נכנעות לבעיטותיהם כאילו אין מנעולים". אבל הקשר עם אסיה ניתק כשאלכסנדר עבר לגרמניה, והחיפוש ארוך השנים אחריה מניע את חלקו השני של הספר, שבו - בתום המלחמה - שב הטקסט אל סיפורי וישגראד הפרועים. בכל זאת מסומנים הסיפורים האלה מעתה בחותם "אסיה" ומכוונים לחיפוש אחריה. נאמן להבטחתו שלא לסיים שום ציור, גם הרומן הזה נגמר בהיעדר, בלי תשובה ברורה באמת.

"אי-כשירות זה כשעושים משהו אף על פי שלא מבינים בזה שום דבר. כשמנהיגים את יוגוסלביה, למשל", אומר אלכסנדר. "איך החייל מתקן את הגרמופון" מציג סופר כשיר לגמרי.

איך החייל מתקן את הגרמופון, סשה סטנישיץ'. מגרמנית: טלי קונס מטר, 307 עמ'