הכנה לספר: ביקורת על הספר "פועת" של ענבל רשף

ברומן ההיסטורי "פועת" יש תחקיר יסודי, לשון מצוחצחת וגם בניית עלילה ודמויות. רק דבר אחד חסר בו: ספרות

אריק גלסנר | 10/10/2009 18:11

יש סרט של הבמאי הצ'כי האוונגרדי יאן שוונקמאייר, "קושרי העונג" אתרגמו (of Pleasure Conspirators), העוסק לכאורה בסטיות מיניות. הדמויות בסרט עסוקות בהכנות ממושכות ליצירת התנאים שיאפשרו להן לבוא על סיפוקן. ככל שחולפות הדקות מתפשטת בגוף הצופה הבדיחה השחורה, חמורת הסבר והצ'כית של הבמאי. הסטייה אינה האופן הפיקנטי שבו מבקשים גיבוריו להגיע לפורקן. הסטייה היא ההתמקדות האינסופית שלהם בהכנות לאורגזמה במקום באורגזמה עצמה. נזכרתי בסרט הזה כשקראתי את "פועת". הספר הזה גדוש בהכנות עמלניות לכתיבת ספרות: משוקע בו תחקיר יסודי, הוא מצחצח לשונו, יש בו בניית עלילה ודמויות, יש אפילו איזו אידאה ברומן. רק דבר אחד אין בו: ספרות.

ענבל רשף. צילום: ראובן קסטרו

זהו רומן היסטורי המתרחש בכנען ערב השתלטות ה"עפירו", העברים הקדמונים, על הארץ. הכנענים לחוצים בין אדוניהם המצרים ובין פשיטותיהם הנועזות והולכות של העפירו. פועת היא נערה כנענית הנמסרת למשפחה אמידה יחסית בעיר החוף שבשרון, מגדל דרור שמה. משפחתה החדשה מתגלה כמבריחה עבריינית של בדיל, חתנה כבוגדני, אדוני העיר כמושחתים ופועת נמלטת ברחבי הארץ ועוברת חוויות לא בלתי דומות לחוויותיה הלא נעימות של ז'וסטין של דה סאד.

רומן היסטורי ישראלי כיום, לרוב, הוא קנוניה שנועדה להסתיר שלסופר אין מה לומר: לא על בני אדם ולא על חייהם. בדומה להסחת הדעת הידועה - "הנה ציפור!" - עוטף את עצמו הרומן ההיסטורי בתפאורה היסטורית ססגונית, פרי תחקיר מאומץ, ובדמויות ששמן ציפור ונעמן, פועת ובעלשמע, כדי שלא נשים לב שכשמוסרת התפאורה ההיסטורית אנו נותרים עם טלנובלה דרום אמריקנית מן המניין (אישה ענייה מתחתנת עם איש עשיר, הוא בוגד בה, משפחתו מפנה לה עורף וכו'). כך הפך הרומן ההיסטורי הישראלי בשנים האחרונות לרישיון לשעמם. שעמום הוא רגש חשוב, שלא זוכה להכרה מספקת בקשת הרגשות האנושיים. השיעמום בקריאת רומן היסטורי ישראלי עכשווי נובע מכך שהקורא חש בפער בין התפאורה ההיסטורית המוקמת ובין צחצחות השפה לריקנות שמאחוריהן, אך השיעמום גם משקף את היגיעה המאומצת של הכותב עצמו ליצור בכוח עולם "אחר ".

בספרות הישראלית, כותב הרומנים ההיסטוריים המעניין ביותר הוא ככל הנראה משה שמיר. ההבדל בין "כבשת הרש" שלו, שעסק בדוד, אוריה ובת שבע, או יצירת המופת "מלך בשר ודם", שעסקה במלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, לבין הרומנים ההיסטוריים הממוסחרים של ההווה הוא כפול. ראשית, שמיר פנה אל העבר מתוך המתח של ההווה, ולכן הרומנים ההיסטוריים שלו אינם פנייה אל מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, אלא היו רלוונטיים לקורא הישראלי בזמנו.

בעבר הזה מצא או עיצב שמיר את המתח בין ריבונות ובין מוסריות. הרומנים הללו היו התגובה של שמיר ל"חרבת חזעה" של יזהר בפורשם את אי הצדק ההכרחי שנלווה לריבונות. הדיון במעלותיו ובמגרעותיו של דוד המלך היה, למעשה, דיון בדוד בן?גוריון. ההבדל השני: לשמיר הייתה היכולת להכניס מתח פנימי עז בין העמדות שהוא פרש בפני הקורא, בין דוד לאוריה, או בין אלכסנדר לשמעון בן?שטח, למשל. המתח הזה הופך את הקריאה ברומנים שלו לדרוכה, מטלטלת, מעוררת מחשבה.

לא מפותח מספיק

ברומן כמו "פועת" אין מבנה עומק כזה, רק תיאור היטלטלותה של הגיבורה מצרה לצרורה, ולכן חוויית הקריאה משוטחת. ובאשר לרלוונטיות: בהקדמתה הקצרה לרומן מסבירה הסופרת את פנייתה לתקופה הכנענית כחיפוש אחר "נקודה ארכימדית שתאפשר לי להיחלץ מתוך ראיית העולם שמשתקפת בתנ"ך".

מהקריאה ברומן גופא לא ברורה לי ההכרזה היומרנית מאוד הזו. להיחלץ לאן? לכנען? כנען שברומן, שטופת אמונות טפלות משמימות ואינספור אלילים קפריזיים - באופן שדומה לנוכחותם של "אנרגיות", גלגולים ורוחות, בתפיסת ההוויה בניו-אייג' של ימינו - מעוררת דווקא געגוע עז

לתנ"ך ולמונותאיזם שלו.

כפי שציינו כמה פילוסופים של המדע, המונותאיזם העברי היה הכרחי להתפתחותו של המדע המודרני, בהכניסו היגיון לקיום, בהציגו עולם לא כאוטי ולא קפריזי, שלו בעל בית אחד, הפועל בצורה רציונלית, שניתן להבינה. ייתכן שרשף כיוונה בהצהרתה להיחלצות מהעולם הפוריטני והשוביניסטי של התנ"ך לטובת האופציה "הפמיניסטית" וההדוניסטית הכנענית. יש רמזים ברומן שלכך כוונתה, אבל זהו כיוון שאינו מפותח דיו ברומן. מה גם שהחברה הכנענית, על שלל אלותיה, מענת ועד אשרה, לא דיכאה פחות את נשותיה, כפי שהרומן עצמו מציג זאת.

פועת. ענבל רשף. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 294 עמ'