בזמורה ביתן מוציאים לאור בעיקר ספרי מקור שהם ''לאישה פלוס'', זו רק דוגמא אחת מיני רבות. זה נקרא, זה נמכר, והעורכת הראשית קטלה את ''סיפור על אהבה וחושך'', אתם מבינים?

יש לחנוך לוין, קטע על מבקרים מסוגו של אריק גלסנר, מבקרים שבאים עם אידאה פיקס על מה זה ספרות, או תיאטרון, או אומנות בכלל, ואם זה לא מתאים לאידאה שלהם, הצרה מאד בדרך כלל, הם פוסלים. זה לא ספרות. לא אומנות. זה לא שווה.
ענבל רשף יוצרת עולם שלם יש מאיין, בפועת. מי שקורא את הספר לא יכול שלא להרגיש, להריח,לראות, לטעום, את העולם הפאגני על שלל אליליו ואמונותיו. היא מביאה עלילה סוחפת שאפילו גלסנר הבחין בה. היא בונה דמויות אמינות. היא מצליחה במשימה קשה מאד: להעביר לקרוא רומן בן 3000 שנה.
אם זו לא ספרות,מהי ספרות?
ומה זה הטענה שמדובר בטלנובלה? המלט זה לא סיפור של טלנובלה? אשה בורחת מבשרה, יצירת המופת של גרוסמן, זה לא סיפור נוסח טלנובלה? את כל הספרות העולמית, אפשר לראות כטלנובלה, השאלה היא רק איך זה כתוב. ורשף מייטיבה לכתוב.
לך גלסנר, רוץ לקרוא את חנוך לוין. הסיפור על איש התאטרון שפוגש את המבקר בצאתו מהאולם, והדיאלוג שמתפתח בינהם. בסופו של דבר מתברר כי האידאה הגדולה על אומנות, היא מראה דודתו הזקנה של המבקר.
לך תקרא. מי יודע? אולי תחכים.

אין להם גבול תחתון, וכך אנו הלקוחות מבינים כמה הם בזים לנו.

למה לך להתחיל בכלל לקרוא ספרים כאלה?

כולו קשור להווה. הסופרת הזו כותבת על הכיבוש ההוא, לפני 3000 שנה, מתוך חווית הכיובש היום. אם לא ראית את זה, לא תבחין גם בפיל שיכנס לחדרך.
בכל מקום שכתוב בתנ''ך כי כבשו עיר ו''הרגו את אנשיה לפי חרב'', באה ענבל רשף ומתארת מה הרגישו בעיר שהנכבשת. איך זה הרגיש למות לפי חרב. מה עבר על תושבי כנען הנכבשים. ואם לא הבנת את האנלוגיה לימנו, אתה באמת לא מבין כלום.
ביקורת מביכה ביותר.