ביג בן: ערבים זה אנחנו
מצד אחד אמריקניזציה, מצד שני ערביזציה. מדונה עושה צחוק מהקבלה, "עג'מי" (עדיין) לא מעניין ושחקני "האלופה" מפתיעים. מנחם בן עם תובנות השבוע
- קו המשווה: השחרור מהתפילין
אולי לא שמתם לב, אבל המזרחיות, ההסתערבות, הטעם הערבי, מתחילים להשתלט עלינו מכל הכיוונים. אנחנו הופכים לאט לאט למדינה בעלת סממנים ערביים. מצד אחד אמריקניזציה. מצד שני - ערביזציה, ובאמצע - כמעט כלום. וזה כולל בהחלט את הזמר המזרחי שהפך השנה למיינסטרים, ואת "צחוק מעבודה" ואת שחר חסון וכל הסמטוכה הירודה הזאת, שמתחילה במידה רבה
צריך לחזור לגדולה הרוחנית של אהוד בנאי ואתי אנקרי ומיכה שטרית וברי סחרוף ושלמה ארצי, זמרים עמוקי מהות, ולהומור של "החמישייה הקאמרית" ו"קצרים" ו"של מי השורה הזאת?". כולם מופתים גדולים של כישרון. זו ממש מלחמה בין הטעם הטוב לטעם הרע. זו שעת המבחן של כולנו.
מי שרוצה לדעת כמה שווה ה"קבלה" של מדונה, או הקבלה בכלל, שיפתח את לקט האגדות והמעשים מתוך ספר הזוהר שליקט ותרגם הרב יצחק בצרי, והופיע זה עתה (הוצאת ידיעות ספרים). מדובר באוסף תפלויות, דרשנויות נחותות, מעשי בדים, גזענויות יהודיות וטרחנויות בלתי נסבלות.
בעוד הקבלה המעשית היא הבל ברור ("תגידי מלקוטוש, מלקושוט, בוקוטוש ותתחתני" - ראה ספר הקבלה המעשית מאת דויד יעקובי גריה), הרי החנטריש הרוחני הקרוי "ספר הזוהר" לא נחשף עדיין במלואו, פשוט מכיוון שהקריאה בספר הזוהר היא עניין מייגע ומשעמם מאין כמוהו.
לכן, אף אחד לא קורא, אבל כולם מטפחים את הדימוי הזוהר, כאילו באמת מדובר ב"סודות רוחניים". מגישים לקהל הרחב איזשהו תקציר נוח לעיכול מתוך כל הבלה-בלה הזה, "מסתורין", "סודות האל" וכו' ומספרים שאסור לדעת את הסודות בכלל.
איזה מקדם מכירות מופלא, ומדונה ממש מרגישה שמפשילים למענה את וילון האלוהות, כשמגלים לה שאלוהים עשוי מעשרה סוגי אנרגיות (הספרות), שכל אחת אחראית לתחום אחר ביקום. הבל אינסופי, העוטה על עצמו סמכות קדושה. כידוע, ספר הזוהר לא נכתב על ידי שמעון בר יוחאי אלא על ידי אחד, משה די ליאון מהמאה ה-13 בספרד. אבל מה? העיקר שמצליחים למכור.
לא ראיתי את "עג'מי", הזוכה הגדול בפרסי אופיר ומועמדנו לפרס האוסקר השנה. בשלב זה אני אלרגי אליו (אעדכן אתכם אחרי שאראה את הסרט עצמו השבוע). אני לא אוהב את התוכן: העזובה ביפו הערבית. אני גם לא אוהב את העובדה שסרט דובר ערבית, מבוים על ידי במאים ישראלים, הוא נציגנו לאוסקר. גם זה חלק מההסתרעבות העוברת עלינו. אבל אהיה כנראה יותר חכם אחרי שאראה אותו. דיווח בשבוע הבא.
עם מותה של לוסי וודן, מי שסיפקה על פי ג'ון לנון את ההשראה לשיר "לוסי ברקיע היהלומים", חוזר שוב הוויכוח על מקורות ההשראה של השיר. השמועות טענו כי מדובר בשיר שנכתב בהשפעת אל-אס-די, ומכאן נובעות ראשי התיבות של הכותרת, ואילו לנון התעקש כי ההשראה לשיר היה ציור שבנו ג'וליאן צייר, ובו נראית בת כיתתו, לוסי, מוקפת בכוכבים.
השנה הייתה 1966 ולוסי הייתה בת ארבע. אלא שאין כאן שום סתירה. בתוך טריפ של אל-אס-די זכר לנון את הציור של הבן, והכוכבים בציור נראו לו זוהרים יותר, יהלומיים יותר, שמיימיים יותר. זה מה שעושה אל-אס-די, כשהחומר טוב באמת.
לא נעים להודות, אבל האמת מחייבת: ראיתי קטע קצר מ"האלופה" והתפעלתי מהמשחק. כולם, מה לעשות, עושים את העבודה מצוין: יהודה לוי, עפר שכטר, מיה דגן, אלון אבוטבול. כיף לראות. בדיוק מאותה סיבה שלא כיף לראות את פרקי הסדרה החדשה של עירית לינור, "מה שנחוץ לרווק". כל ההבדל בין משחק טבעי (ב"האלופה") למשחק מתוח (אצל לינור).
נא להמתין לטעינת התגובות
