קו המשווה: השחרור מהתפילין
שני משוררים שמתו בערב סוכות, חג השחרור מן הבית הבורגני, לימדו אותנו לאהוב את אלוהים ולשים דגדגן על הרבנות: טשרניחובסקי ויונה וולך
- ביג בן: איך אנחנו הופכים לערבים
יונה וולך מתה בערב סוכות 1985. טשרניחובסקי לעומת זאת מת ב-1943, בחג הסוכות הראשון עצמו, אותו חג שבו אנחנו יוצאים עקרונית מבית האבן שלנו אל החוץ ואל החופש, והוא גם החג היחיד שבו צווינו "והיית אך שמח" (ולכן גם לא יושבים שבעה בסוכות). מבחינה זו ניתן לומר, ששניהם ציוו לנו במותם את השמחה. וכל מי שמכיר את שירתם יודע שאכן יש איזשהו חיוב חיים גדול, חיוני, בשניהם. בנוסף ליחס המשוחרר במיוחד לאלוהים, שהתבטא בין השאר בשורות שכתבו שניהם על התפילין. טשרניחובסקי גינה את הרבנים האורתודוקסים, ש"אסרו את אלוהים ברצועות תפילין" ואילו יונה וולך כתבה את השיר השערורייתי ההוא, שבו היא מבקשת מאהובה להעביר את רצועות התפילין על פני הדגדגן שלה.
במקביל, זכור שירו החלוצי של אברהם שלונסקי, שבו הוא כותב על ימי הגלבוע שלו, בראשית ימי הציונות המעשית, ובו הוא מדמה את הכבישים שסללו הבונים לרצועות תפילין, כי כאן, בארץ ישראל, אפשר וצריך לקיים את הקודש בדרך חדשה. היום, כשהולכת וגוברת בתרבות הישראלית המגמה הנפלאה של חזרה למקורות וחזרה לאלוהים, חשוב שלא נערבב את אהבת אלוהים עם כניעה לתכתיבי הרבנות ועם הנוסח השבלוני והאורתודוקסי של החזרה בתשובה. שלושת המשוררים האלה לימדו אותנו איך עושים את זה.
מתי מתחילה השירה הישראלית החדשה? היא מתחילה לכאורה עם הדיבור הישראלי החדש בארץ ישראל, אבל למעשה, ממש לא. כי חשוב לזכור ולהבין: במשך מאות שנה, נכתבה השירה העברית בהברה מלעילית-אשכנזית, שעדיין מתקיימת כזכור אפילו בהמנון הלאומי שלנו ("נפש יהודי הומייה").
גם אחרי שהתחדש הדיבור העברי (ובן-יהודה, למרבה האושר, חידש אותו בהברה המלרעית-הספרדית) עדיין המשיכה השירה העברית להיכתב במשך עשרות שנים(!) בהברה אשכנזית, כהמשך טבעי למסורת השירה שהייתה נהוגה קודם. ביאליק וטשרניחובסקי, למשל, המשיכו לכתוב שירה מלעילית עד לשנות ה-30 של המאה ה-20, למרות כל הדיבור הישראלי שרחש בהוויה העברית סביבם.
מעטים נלחמו במגמה זו, והבולט בין הנלחמים למען העברית המלרעית בשירה היה דווקא זאב ז'בוטינסקי, שכתב כמה דברים עקרוניים בעניין זה בהקדמתו לתרגום הפלא שתרגם את "העורב" של אדגר אלן פו, שנעשה עוד ב-1914 ("בחצות ליל קור וסער, עת אני, שבור הצער,/ בספרי חוכמה נשכחת הסתכלתי נים-וער. . ." - הכול בעברית ספרדית-מלרעית,
ז'בוטינסקי סיפר באותה הקדמה על משורר רוסי בלתי נחשב בשם טרדיקובסקי, שאמנם לא היה בעל כישרון משוררי ניכר, אבל השפעתו על השירה הרוסית הייתה עצומה, משום שהוא העביר את השירה הרוסית מן המשקל ה"סילבי" (על פי ההברות) למשקל ה"טוני" (על פי ההטעמות), וכך ייסד מוזיקליות חדשה וכובשת בשירה הרוסית. ממש כך עשה ז'בוטינסקי לשירה העברית החדשה.
הוא אמנם לא ראה את עצמו כמשורר (למרות "שירי ציון" הנפלאים שלו, שנכתבו מאוחר יותר), אבל באמצעות תרגומיו ומאבקו המפורש למען העברית הספרדית, הוא השפיע השפעה מכרעת על העברתה של השירה העברית החדשה לנוסח הספרדי הדיבורי, ובכך הציל את כולנו מן היושן ההוא, ממש כפי שניבא באותה הקדמה: "מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר, אך דעתו היא כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית, ואם כי קלי ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח". וכך אמנם אירע, כזכור. הנגינה הספרדית ניצחה בשירתנו. במידה רבה בזכות ז'בוטינסקי, שקדם מבחינה זו גם לרחל וגם לשלונסקי.
הַיָּם אָז יִתְעוֹרֵר/ בִּתְּכֶלְתּוֹ הַמִּשְׁיִית/ וְיַעֲבֹר כְּגַל-סַכִּינִים.
גבריאל פרייל, המשורר העברי האמריקאי (1993-1911), רואה את הים מהכרמל בלילה וחושב על הבוקר. מתוך "מעל הכרמל", "מתוך זמן ונוף" (מוסד ביאליק).
נא להמתין לטעינת התגובות
