היהודי הגאון: ביקורת על "היהודי האחרון" של קניוק
קשה להסביר על מה מספר "היהודי האחרון" של יורם קניוק כי הוא בעצם על הכל. מעין זיגדון חושבת שמדובר בפריצת דרך ובספר הכי טוב שנכתב בעברית
אבל הספר הזה, כמו שספרים טובים נוטים לעשות, נעלם מהתודעה.
- היהודי האחרון ראוי לפרס ישראל
- קניוק הסופר הוא פטפטן
בכל פעם שמצאתי עותק שלו בצומת ספרים, מוסתר בדוכני השניים בעשרים שקל, עם עטיפה שחורה ממורטטת ונטולת השראה, קניתי. את הספרים חילקתי לכל מי שידעתי שיידע להעריך אותו. אני חושבת שבסופו של דבר הפכנו לקבו? צת מעריצים אדוקים, מודעים היטב לכך ש"היהודי האחרון" הוא פסגת היצירה של יורם קניוק, מגדולי הכותבים בישראל, ויצירת מופת שאל לחובב ספרות לפספס.
יורם קניוק. צילום: יח''צ
ועכשיו, אולי הודות לפופולריות המחודשת של קניוק ("אדם בן כלב" הפך לסרט הוליוודי וכל זה), חוזר הספר הזה למקום הראוי לו - במקדימה של מדפי הספרים בחנויות, ליד הקופה בסטימצקי, ליד העטיפות למתנה. "ידיעות ספרים", בהחלטה מבריקה ויוצאת דופן, החליטו להוציא את הספר מחדש, ולהוסיף לו שתי פנינים: הקדמה של עוזי וייל ואחרית דבר נפלאה של דביר צור. שני הטקסטים האלה מוסיפים לספר את החיבוק הראוי לו.
קשה להסביר על מה הספר הזה, כי הוא ספר על הכל. ספר שמתחיל בתל אביב של אחרי המלחמה, קופץ לאירופה נוסע למושבים ולאמריקה, מבקר בירושלים ובמחנות הריכוז. זה ספר שמכיל כל איש שפגשתם אי פעם, כל דמות שקראתם אי פעם, כל עלילה שרציתם לכתוב, כל מי שרציתם להיות וכל מי
שהפחיד אתכם.
זה ספר קשה, לא קל לקריאה ועיכול. בהקדמה מספר וייל שקרא אותו במשך חצי שנה. אני עדיין קוראת אותו עשר שנים אחרי שנפל לחיקי. לא, את הספר הזה אל תיקחו אתכם לטיסה הבאה לבודרום, אבל זה כן ספר שצריך ללוות אתכם כל יום מימי חייכם בארץ הזאת. "היהודי האחרון" הוא ספר שהתרבות הישראלית החליטה לשכוח כי הוא מעמיד מולה מראה אמיתית, כנה, שחושפת את הצלוליט שלה, אבל גם את העיניים היפות. את המלחמה אבל גם את החברות.
קניוק, שכתב ולחם במקביל לסופרי דור תש"ח, תמיד היה אאוטסיידר בחבורה הזאת. כבר ב-1948, כשכולם השתוקקו לקפוץ על מגש הכסף ולהיות מוגשים למישהו בשביל מדינה יהודית, הוא הבין שיש משהו סוטה בבחור נטול גפיים, שמת למען לאום לא ברור. שיש משהו חולה בילדים שעוד לא למדו לדבר עברית וכבר נשלחו למות למען המולדת.
קניוק הקדים את זמנו ופרץ דרך באופן שבו בחר לטפל בשכול, בזיכרון, בעדות, בשואה, בציונות ובקשר שלה אל המשיחיות היהודית", כותב צור באחרית הדבר שלו. וזה נכון - הרבה לפני שידענו מה זה פוסט קניוק ידע מה זה פוסט ציונות, מה היא הזהות היהודית ואיך יכולים השניים לדור בכפיפה אחת.
"היהודי האחרון", יורם קניוק, הוצאת ידיעות אחרונות, 594 עמודים,
נא להמתין לטעינת התגובות
