ביג בן: לא הכל מסחרה
איתי טיראן נגד שמואל הספרי, "לבנון" הוא סרט משעמם, התקשורת חוטאת בעניין גלעד שליט ואברי גלעד מפרסם ומפמפם. מנחם בן עם תובנות השבוע
בעניין גלעד שליט חוטאת התקשורת בכמה חטאים כבדים, המשרתים את הסחיטה הרגשית הרצחנית והמבחילה של החמאס (ופרסומו הצעקני של מכתב שליט מלפני שלוש שנים הוא רק חלק מהעניין).
יואל מהרשאק, איש המטה להחזרת שליט, טוען וחוזר וטוען, כי איננו יודעים אם גלעד שליט חי או חלילה מת, משום ששום אות חיים לא התקבל ממנו זה יותר משנתיים. אבל בערוץ 2, ב"שש עם עודד בן עמי" (וזו רק דוגמית אחת, כמובן) סופרים את הימים, כל יום מחדש, וקובעים: "גלעד שליט עדיין חי".
הלוואי, אבל איך הם יודעים? ובכלל, הנה למשל ניסוח מקובל החוזר שוב ושוב בדיווחיו של אלון בן דוד, הכתב הצבאי מוטה-השמאל של ערוץ 10, החוזר וטוען כי המתווך הגרמני "הצליח" בעסקה הקודמת עם החיזבאללה.
"הצליח"?!
הלך רוח תקשורתי מסוג זה עלול להוליך חלילה למצב שבו יחשבו מחבלי החמאס כי אפשר לסגור עסקת שחרור רוצחים עם ישראל גם כנגד ארון מתים חס וחלילה. כדאי מאוד שניזהר מעצמנו ומן המתמרנים אותנו לפינה נוראה.
ושוב – אחרי "בופור" המשמים ו"ואלס עם באשיר" הכישרוני, הפשטני והתועמלני - אירופה נותנת פרס לעוד סרט ישראלי, המכפיש את מלחמת לבנון, והבמאי שלו, שמוליק מעוז, מכריז בכלל ש"מלחמות זה דבר מיותר".
נכון, בשואה לא היה לנו צבא בכלל ולא יצאנו לשום מלחמה מיותרת. כמה היינו טהורים אז. כמה טהור היה האפר שלנו. הסרט הזה משעמם אותי מראש. גם אירופה ופרסי הקולנוע שלה.
"בחיים לא אשתף את איתי טיראן, שהשתמט מצה"ל, במחזות שלי", הכריז שמואל הספרי, ואיתי טיראן היטיב להגיב: "לא הייתי משחית את זמני ולו לערב אחד בדקלום השורות הריקות שלו עלי בימות...אני מציע לו להשאיר את החוטם שלו בין דפי מחזותיו. גם אם הצחנה קשה, זה לא סיבה לתחוב אותו לתחתונים שלי".
אי אפשר לא להתפעל מהניסוח החד, העסיסי והמדויק, ואי אפשר לקבל סוג של מלשינות מקארתיסטית וציד משתמטים מצה"ל מן הסוג שמעודד הספרי. ואגב, מדוע לא יוצא הספרי נגד הפטור לחרדים, ומה הוא יודע בעצם על נסיבות "השתמטותו" של טיראן מצה"ל.
ייתכן בהחלט שהספרי מפר בעצם הכרזתו את חוק חופש העיסוק. מעבר לזה, הספרי הוא באמת מחזאי בינוני, גס וחלול לא מעט, כפי שציינתי בביקורת על ההצגה המצליחה שלו "אשה, בעל, בית". לכן גם לא היתה לי טיפת סבלנות להסתכל ב"פולישוק" מעבר לכמה דקות פה ושם.
סידרת "האושר" של מיקי רוזנטל ויורם יובל היא כל-כך נחותה, טריוויאלית, ילדותית, מרובעת, כשהפרופסור הלא-נורא-חכם יורם יובל מספר כל הזמן על כל מיני מחקרים , ומיקי רוזנטל מולו הוא תמיד האהבל המוחלט שמאמין לכל מיני "מחקרים", ש"מוכיחים", למשל, שהכי מאושרים הם מורים ביסודי ואחיות (איזה הבל! אבל מה תעשה מול "תוצאות מחקר"?). השקשוקה היתה כל-כך הרבה יותר טובה, כנראה בזכות אילן עבודי.
אברי גלעד מתחיל סידרת אירוח חדשה ומפומפמת ומפרסם במקביל איזושהי רשת מזון. בעיני זה דוחה. האם כשאנחנו מתארחים בתכנית שלו או צופים בה אנחנו מקדמים בעצם, בלי שידענו ובלי שרצינו, את רשת מגה-בול או את המפרסם שלה? להנחות תכנית אירוח בישראל הוא תפקיד ציבורי, ולא ייתכן שינוצל למטרות אישיות נחותות כל כך. לא הכל מסחרה.
מתוך המעט שקראתי מכתבי יורם קניוק, יש לי כבוד גדול רק לחלקים האוטוביוגרפיים הישירים, הפרועים, הציוריים, חסרי המעצורים והגבולות, שבהם הוא מתאר באמת את חייו. יש לי, לעומת זאת, מעט מאוד כבוד ליורם קניוק הסופר הבדיוני.
כאן הוא בדרך כלל פטפטן בלתי נלאה, עמום, מפותל, טרחני בלי גבול ונטול כל אמינות, ואין דבר שמוכיח את כל זה יותר מן המהדורה החדשה לספרו הבדיוני "היהודי האחרון" (ידיעות ספרים), שהופיע לראשונה בשנת 1981, ועתה הוא מופיע מחדש, עם הקדמה מעריצה בלי גבול ומגוחכת בלי גבול שכתב עוזי וייל, גם הוא סופר ועיתונאי בעל הברקות (וזכור העמוד האחורי המשובב שלו ב"העיר").
אלא שכאן, ב"היהודי האחרון" קרתה לשניים האלה תאונה ספרותית, שממש ראוי להזהיר ממנה את הציבור פן יתפתה ויקנה את הספר הבלתי קריא הזה, ולאחר שיקרא את הקדמתו השוטה של עוזי וייל יחשוד בעצמו שאולי יש כאן איזו גאונות שהוא החמיץ. ובכן, לא גאונות ולא בטיח. גרפומניה מובהקת. טקסט נרקיסיסטי מפוטפט, מייגע, מרושל ומטולא, העמוס בין השאר בסוג נורא של פנטזיות ובסוג נורא של עלילות דיבה על חיילי ישראל.
ולפני שנמשיך, כדאי להדגים מיד. הנה שלושה משפטים מתוך שמונת העמודים הראשונים של הספר (אני לא פראייר של אף אחד, לא קראתי יותר מזה, וגם את זה קראתי במאיסות מוחלטת). להלן משפט אופייני ראשון: "על המרפסת עמדה עכשיו אישה ותלתה ילדה לייבוש".
האם זה אמור להצחיק? האם זה אמור להדהים? מה זה בכלל? והנה משפט שני: "יש לי אוסף של שיני זהב של ערבים מתים, ואוזן, שחבר שלי, שמת, היה לועס כמו מסטיק". והנה משפט שלישי: "בועז שאל אותו אם הוא מעוניין לקנות שיני זהב של ערבים".
הנה היהודים הופכים כאן בקלות עט גרפומנית לנאצים ששלפו שיני זהב מפי היהודים המושמדים. כמה מצחיק. כמה מבריק. כמה נועז. כמה אנרכיסטי. ואכן, נמצא האידיוט שחושב שזה גאוני, כי הנה מה שאומר לנו עוזי וייל בהקדמתו לספר: "כל עמוד, כל פסקה, כל צירוף מילים בספר הזה, דוברים אמת". כולל כמובן שיני הזהב של הערבים שהיהודים מוכרים. מה יותר אמת מזה?
בהמשך מצטט לנו וייל את "הפסקה האהובה עליי ביותר בספרות העברית", ומצטט מתוכה כהאי לישנא: "כשמת אחרון היהודים עצר אלוהים את נשימתו לרגע ואמר: הם נגמרו? והמנכ"ל אמר, כן". וואו , איזו גאונות.
כן, גם עוזי וייל מתגלה כאן כגרפומן מובהק המאוהב במשפטים הנלהבים, הקדחתניים והמטומטמים של עצמו: "פעם קראתי ספר, והעולם מסביבי השתנה בעודי קורא אותו. המשכתי לקרוא, כי שום דבר כבר לא היה קיים בעולם מלבד הספר". ואם אפשר לסלוח איכשהו לווייל שהתלהב מהספר כשהיה צעיר וטיפש בהכרח, אי אפשר לסלוח לווייל המבוגר, שמציע לנו את המאכל הבלתי אכיל הזה, ואומר לנו שזה נפלא. מי ירחם עלינו?
אילן ברקוביץ', משורר השטח של "הארץ", חי את עולם השירה הצעירה בישראל ובקי בו, וזה דווקא יפה מאוד. אפשר ללמוד ממנו לא מעט על הווייתה של שירה זו, שכמעט כולה נטולת מוזיקליות וחרוז, ועיקרה דיבור מסוגנן כזה או אחר. לכן, גם השירים "השונים לגמרי" זה מזה דומים מאוד בעצם.
הבעיה היא שרוב השירים והשורות שברקוביץ' מצטט אינם יותר משירים נאים, בינוניים למדי בסך הכול, וממילא אין מקום לנאקות ה"נפלא, נפלא" שלו. מה כל כך נפלא למשל בשורות שמצטט ברקוביץ' מיעקב ביטון הצעיר: "בישיבת רצפה,/ סבתא ,/ אני מנקה לך בלימון/ את כפות הרגליים". אגב , לא הייתי מסוגל לעשות את זה.
שָׁנָה טוֹבָה לָךְ, הֵלִית/ הַסְּתָו הִנֵּה בָּא/ וֶאֱמֶת לְהַגִּיד/ מְעוֹרֵר אַהֲבָה.
גם המבחר החדש משירי אבות ישורון שהוציאו עכשיו הלית ישורון ולילך לחמן ("מלבדאתה", סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד) לא ישנה את העובדה הבסיסית שאבות ישורון בשיריו המאוחרים נטולי החרוז איבד את עיקר החן שלו. כי חן היה לו בעיקר בשירתו המחורזת המוקדמת, כמו בשורות השנה טובה שכתב לבתו הלית כשהיתה בת תשע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם