היהודי מספר אחת
מי שכותב ספרים כמו "היהודי האחרון" אינו ראוי לשמץ ביקורת רעה, אלא לכל הפחות לפרס ישראל, אם לא לפרס נובל. תגובה למנחם בן
יש לו כישרון לכתוב על הנושאים הגדולים ברחבות, והוא יודע לשים את האצבע במקומות הכואבים לנו: מלחמת השחרור ("חימו מלך ירושלים"), השואה ("אדם בן כלב"), וגלגול היהודי הנודד בדורות כבן-בלי-בית, המבקש בכל רגע גאולה שמתנפצת על חומת המציאות ("היהודי האחרון"). כן, קניוק יודע לתקוע את האצבע ולסובב בכוח שיכאב ונרגיש כולנו.
"היהודי האחרון", כפי שכתב המסאי אורציון ברתנא, הוא אינו רומן, אלא אנטומיה של המלנכוליה היהודית-יצירה הבוחנת ללא לאות את גבולותיה הפרומים של היהדות, תוך שימוש תמידי באחדות הניגודים בכל רובד. גאולה וחורבן משמשים בה בערבוביה. הסופר ישראל ברמה המנוח כבר סיכם את ליבת יצירתו של קניוק בדייקנות בשנה שבה הופיע הספר לראשונה, 1981: " ילדות, מלחמה, בריחה, שיבה וכתיבת הדברים".
זהו רומן תקופתי המקיף תפוצות ודורות ומנסה לסכם את עלילת-העל הכוללת של העם היהודי במאה ה-20 דרך משפחת שניאורסון, עם גיחות אל המאות הקודמות, בעיקר דרך הקבלה ובפרט דרך המשיחיות של יעקב פרנק, נושא שכמעט לא טופל בספרות העברית.
גיבור הספר הוא אבנעזר, ילד שהוא צבר ראשון למושבה עברית ההופך במין מהלך סוריאליסטי הפוך, כמו סרט הרץ לאחור, ליהודי אחרון במחנה השמדה, מהלך ספרותי מבריק מתקומה לשואה. מבניו של אבנעזר, בועז ושמואל, החשוב לנו בעיקר כישראלים הוא בועז, החי בארץ ועמו נפתח הרומן, כשהוא שב מהמלחמה והופך בעל כורחו לממציא זיכרונות של אימה וגבורה. ברקע המשפחתי מצויות שתי דמויות מיסטיות גדולות: יעקב פרנק - משפחת אבנעזר היא מצאצאי הפרנקיסטים וקדחת הגאולה זורמת בעורקיה; ויוסף דלה ריינה, הקבליסט בן המאה ה-15, שניסה לקרוא תיגר על הגלות באמצעות הריגת השטן. קניוק הולך בגדול, עד דיאלוג פנטסטי בסוף היצירה עם אלוהים.
דפוסי החיים חוזרים. זוהי רשת עלילתית של קורי עכביש שכל הדמויות מסתבכות בה, דמויות מתגלגלות בדמויות, אין מנוחה לקורא. אתה נזרק ממקום למקום ומזמן לזמן באמצעות מקטעים שהם סרטי טייפ מוקלטים. בתחילת הרומן יש עמוד שבו מסכם למעננו קניוק את שמונת הנושאים שבהם יעסוק
לא רק מסאים קדחו לעומק "היהודי האחרון". גם יקי יושע, במאי קולנוע, קרא אותו והסריט בהשראתו את "העיט", שבמרכזו דמותו של בועז (שרגא הרפז). כל זאת, אחרי שכבר עיבד לסרט רומן קאמרי נועז של קניוק, "סוסעץ" (שמוליק קראוס). זוכרים את אריק איינשטיין השר ממש לפי עלילת הרומן: "בנאדם, אל תפחד לא נשארת בחוץ".
אל תפחדו כקוראים מקניוק, על אף היותו סופר תובעני. לא תישארו זמן רב בחוץ. ברגע שתנועו ותיכנסו לרומן תצללו לתוכו ולא תוכלו לעוזבו. תשאלו את הסופר עוזי וייל שכתב רשמי-קורא בפתיחת המהדורה הזו. אני מאמין לו בכל לבי, מפני שבי היה הדבר. דמויות הספר ירדפו אותך בחלומותיך: המורה חנקין שהוא אבשכול המסרב לקום מאבלו והגרמניסופר שהוא מעין תשליל שלו. כמה טוב שיש לחברה כשלנו סופר שהוא חדר-מראות קעורות-קמורות. מי שכותב ספרים כמו "היהודי האחרון" אינו ראוי לשמץ ביקורת רעה, אלא לכל הפחות לפרס ישראל, אם לא לפרס נובל.
היהודי האחרון. יורם קניוק. ידיעות אחרונות, 594 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
