וידוי של מכור: קרובים קרובים
סדאם חוסיין אחראי לאחת ההתמכרויות הקשות בתחום הטלוויזיה. מהמפגש הראשוני עם יורם וליאורה ועד פתיחת מועדון המעריצים של הסדרה בפייסבוק, בן זגגי מספר על היום שהבין שיש לו בעיה, שמקורה בוויתק 9
ינואר 1991 - מלחמת המפרץ. הייתי בן 11 ולימודים לא היו אז באדיבותו של סדאם חוסיין - האיש שאני צריך להודות לו על ההיכרות הראשונית עם ויתק 9. הטלוויזיה החינוכית נכנסה למוד של ערוץ פתוח ויורם, ליאורה, חנה, תיקי ואילן היו בני בית אצלנו כל אחר הצהריים.
לאורך השנים ההערצה שלי הפכה ממש להתמכרות, כזו שרופאי אליל רושמים עבורה כדורים בכל מיני צבעים. מתי זה קרה? כמו שחנה אמרה פעם, החשד הראשוני התעורר אצלי כשפתחתי את מועדון המעריצים של הסדרה בפייסבוק.
כשפניתי לאילן דר וביקשתי ממנו גם להצטרף, אז ידעתי - אני מכור (אילן דרך אגב בצניעות מרשימה טען שזה מוזר להצטרף לקבוצה שמעריצה את עצמך ודחה את ההצעה בנימוס).
מכור זה אומר שמשפט קטן שאמרתם לי יגרום לי לנבור במוחי הקודח ולשלוף את הרפליקה המתאימה לסיטואציה, מכור זה אומר לזפזפ בכל ערב חג לערוץ 23 כדי לקוות שהפרקים משודרים שם, ואז לגלות שבמקום זה שמו את ג'יין אייר בלופ של 48 שעות בפעם ה-48, מכור זה אומר להתחפש לקוזילביץ' בפורים ולבקש דמי ועד בית. טוב נו, את האחרון לא עשיתי אבל תודו שזה רעיון נחמד.
אז למה "קרובים קרובים" כל כך עושה לי את זה? למה אני חושב שזו הקומדיה הישראלית הכי טובה שנעשתה אי פעם? הצלחתי לאתר כמה סיבות. הראשונה שבהם היא שאני יכול לזהות בקלות כל דמות בסדרה עם מישהו מהמשפחה
אבל יש עוד סיבות. קאדר של שחקני תיאטרון מעולים בתקופה בה לא היו בוחרים את הליהוק לפי הצלחתך כדוגמן, זוג תסריטאים מבריק, וגם ובעיקר הרלוונטיות.
נכון, מדובר בתוכנית שהחלה את דרכה ב-83', אבל גם 26 שנה אחרי, הכל נראה אותו דבר. מדינת ישראל לא השתנתה. אם זה הפרק על עוזר הבית הערבי, הפרק בו יורם מקבל דרישה לשלם למס הכנסה מאות אלפי שקלים ועד הסנטור האמריקני שמגיע לביקור ומזכיר לנו כמה היינו ותמיד נהייה תלויים בדוד סם.
למזלי הרב, ניחנתי בשותף לדירה שסובל מאותה הפרעה בדיוק כמוני. כך נזרקות להן מדי יום רפליקות מעלות אבק לאוויר העולם כמעט בכל סיטואציה.
כל נסיון להכין חזה עוף לצהריים מדרבן לשירת "פטיש לו היה לי", כל טרוניה על כך שצריך לנקות את הדירה מוביל למשפט "אולי את רוצה שניקח לך עוזרת" וכשמגיעים החשבונות, גז, חשמל, וארנונה, אנחנו עוברים עליהם, זורקים על השולחן ואומרים: "לאל קפונה לא היה דואר כזה".
לכל אחד מאיתנו בקק"א (קרובים קרובים אנונימיים) יש את הפרק האהוב עליו. מבחינתי לפחות התשובה די חד משמעית - "אין אהבות שמחות", הפרק בו צביקה ("איזה צביקה?") חוזר לחייה של ליאורה, פרק שאולי מתאר הכי טוב כמה סדרת העבר היא לא סתם פאסט, אלא פאסט פרפקט.
מארז DVD חדש יצא בימים אלה (NMC יונייטד), לטובת המעריצים השרופים שמתגעגעים לתיקי, יהורם, אילן ודיירי ויטק 9 האחרים. 37 פרקי הסדרה, כמו גם פרק האיחוד, במארז אחד שחוגג את קיומה של קומדיית המצבים הכי מצחיקה בארץ.
נא להמתין לטעינת התגובות
