וידוי של מכור: החיים עם ג'ק באוור
אביב מזרחי רואה קווי דמיון בינו לבין הסוכן הבלונדיני מ-"24", חוץ מכל הקטע של האקשן כאילו. הוא נזכר בפגישה הראשונה עם השעון הצהוב המתקתק ומפנטז על קשר חברי (אפלטוני) עם ג'ק. רק שמישהו כבר יזיז את הלוויין הזה
כשאני חושב על זה אז החיים שלי הם כמו של ג'ק באוור. כלומר, חוץ מהקטע של לצעוק בטלפון על אנשים, לעבוד עם הממשלה ונגדה, לרוץ לקפוץ ולרוץ שוב תוך כדי ירי, אני ממש כמוהו. גם אני חי את חיי בשלווה יחסית, עד שפתאום קורה משהו.
קיפר סאתרלנד, 24 יח''צ
אצל ג'ק זה טרוריסטים חסרי מדינה מוגדרת שדורשים את גופתו/מותו/מות הנשיא, והוא חייב להתערב. אצלי זה כשמשעמם ואני מחליט לראות את הפרק הראשון של עונה זו או אחרת. ואז אני חייב לראות מה קורה בהמשך.
אני זוכר את ההתחלה. פרסום קטן באחד מעיתוני הבידור הפופולרים גרס כי בתכנון סדרה חדשה עם קיפר סאת'רלנד (ההוא מ"קו הדממה". והבן של. בקיצור, אכזבה קולנועית). בסדרה יהיה חידוש אחד גדול: הדברים קורים בזמן אמת. מסעיר, יש לומר.
כשראיתי את הסדרה לראשונה הבנתי את העניין. יש שעון עם ספרות צהובות שעושות ביפ ביפ ביפ מצד אחד, ומצד שני יש את ג'ק. ומאז עולם סדרות האקשן השתנה. מעולם לא ראינו דבר כזה. זה כמו מה שסיינפלד עשה לסיטקום. העיף אותה למעלה והרג אותה. אין יותר מזה. אין יותר מג'ק רץ (זה הדבר כנראה שהוא הכי אוהב לעשות) מבקש שיפנו לו לוויין באסרטיביות או מחייך בחצי פה.
השעון הצהוב ערוץ 10
בהתחלה, ראיתי כמו כולם - בערוץ 10. ואז הבנתי שהזמנים משתנים. כלומר, אני לא חייב לחכות שבוע לשידור בישראל, אני יכול להוריד את העניין באיימיש. ומכיוון שכפי שציינתי, מדובר על חיים די שלווים, אז אין בעיה בעצם להוריד את כל הפרקים בזמן אמת ולראות ברצף, כמו גיק אמיתי.
אני חושב שבאותו זמן באמת הבנתי אותו. את ג'ק. כלומר, זה לא שהוא סתם לא מתבדח או מחייך. הוא פשוט ממש עייף. והוא הכי היה רוצה ללכת לישון. אבל הנשיא - רוצים להרוג אותו. והפצצה - במרכז לוס אנג'לס, ודאמיט קלואי, אנחנו צריכים את הלווין הזה. ואם אני, שרואה את זה, לא יכול ללכת לישון, אז מה איתו? אז עוד פרק וזהו. ועוד אחד. והנה, כמוהו, יש לי גם תחושת רדיפה קלילה.
שלוש דקות מאיילון
במרוצת העונות אני חושב שהתחלתי להרגיש עוד דברים מלבד פרנויה. כלומר, הוא ממש מגניב, הג'ק הזה. התחלתי לחוש אהבה. לא באופן אירוטי, כלומר. אנחנו לא בעניין כזה, אני וג'ק. והוא בכלל לא באף עניין, שלא שלא קשור לביטחון המולדת ואי אפשר להכניס בהפסקת פרסומות. אני אוהב אותו כחבר.
"אביב, אני בלה-גארדיה" צילום: יח''צ
הסיבות הן קודם כל קודם כל, כי אפשר לסמוך עליו. נניח, אתה יכול להתקשר אליו כשהוא לא עסוק - "תוכל לאסוף אותי מאיילון"? ותוך שלוש דקות הוא שם עם הפורד. מצד שני, הוא די פראייר. כמו המדינה שלו, תוכל גם אתה לאכזב אותו, ולתת לו להשאיר לך הודעות במזכירה – "היי אביב (דאמיט), זה ג'ק, אני תקוע באיילון בלי דלק ונגמרה לי הסוללה". ביפ ביפ ביפ ביפ.
ברמת הפנטזיה, אני חושב שהוא יכול היה להועיל בעוד מקומות. נניח, אני נורא רוצה שיגיע לאי של החברים ה"אבודים" ופשוט יצרח על ג'ק השני שהוא הולך
לאבטח את הפרימטר של ה"אחרים" ומסיים עניין. ככה היינו נמנעים גם משתי העונות המיותרות באמצע.
גם ל-24 יש עונות מיותרות. לדוגמא, העונה ההיא שרוצים להרוג את הנשיא ויש פצצה ברכבת. כלומר כולן. כשרואים אותן בשידורים החוזרים מבינים שבאמת שום דבר לא ממש השתנה, אותה נוסחה חוזרת על עצמה שוב ושוב. זה לא משנה שג'ק צורח בטלפון האם "איירפורס וואן בדיוק נפל", "אם נשיא ארה"ב בסכנה", או "אם נינה בוגדת". אז למה אני מכור? כי בזמן אמת – זה באמת לא משנה. דאמיט, אני צריך את הג'ק הזה.
ביפ ביפ ביפ ביפ.
נא להמתין לטעינת התגובות
