וידויו של מכור: חוצה ישראל
למרות המבוכה הראשונית, ליאור גלציאנו לא מתבייש להגיד: אני מכור לתוכנית של רינו צרור. מה הניע אותו להתמכרות: החלטה רגעית להפסיק לבהות בטלוויזיה ולרצות ללמוד משהו מהמסך הקטן. סיפורו של גבה מצח
רינו צרור צילום: יחסי ציבור
כן, כן, תוכנית של הטלוויזיה החינוכית היא שגורמת לי להיאנח מנחת משל צפיתי בשידורים חוזרים של "השפנפנות של יו" בערוץ E! (מה לעשות, אני חייב להפגין בטור הזה גם גבריות מסוימת. יש לי עוד איזה מוניטין קלוש לשמור עליו).
תשאלו: מה לאדם צעיר יחסית (בגופו. נפשי קמלה מזמן תחת השם הים תיכונית הלוהבת) ולתוכנית ראיונות בת חצי שעה בה מופיע רק מרואיין אחד, הפעם לא סלבריטי לרגע היוצא מהארון רק כדי לקדם את תקליט הפופ המזוויע שלו? ובכן, במרבית שנות חיי העדפתי גם אני – ככל אדם מן השורה – לרבוץ מול מקלט הטלוויזיה כשמטרה אחת בלבד עומדת לנגד עיניי: לבהות.
אלא שעם השנים החלה לחלחל ההכרה שאני הולך ומיטמטם מסיטקום אחד למשנהו, ושאם לא אחל להזין את מוחי בתוכניות בעלות ערך תזונתי גבוה יותר, סופו שיתהלך עם שלייקעס מעל כרס ענקית ושיאכל נקניקיות עם כרוב כבוש לארוחת בוקר (או לחילופין, יצפה בתוכנית הבוקר עם משה דץ).
רינו צרור, איתמר בן גביר ואיילה בן גביר מתוך התוכנית
את "חוצה ישראל" בגלגולה הקודם, כשדב אלבוים היה המנחה, אני חייב לומר שברוב עוונותיי לא ראיתי (כבר ציינתי שהייתי אז עמוק בתקופת הבהייה, לא?). עם זאת, אני מרשה לעצמי לשער שהעיתונאי רינו צרור לא נופל מקודמו – שבתוכניות אחרות שלו נוטה לעיתים לפלגמטיות קלה אך מטרחנת.
אל יכולותיו הטלוויזיוניות של צרור נחשפתי עוד בתוכניתו "דין וחשבון", בה כיתת את רגליו ברחבי הארץ רק כדי להביא לצופה השׂבע מראות, סיפורים וקולות מאזורים בארץ שהתקשורת נוהגת, רובה ככולה, לטאטא אל מתחת לפני המסך או העיתון.
בשבוע הבא: עמנואל הלפרין
ב"חוצה ישראל" הוא אמנם לא עוזב את האולפן, והמרואיינים שלו אינם אנשים קשי יום הנאבקים על פת לחמם, אבל שלל האורחים בתוכנית – מסופרים מעוטרים דרך אנשי דת ועד בדרנים ששפיותם מוטלת בספק – חושפים את החברה הישראלית על שלל מורכבויותיה, רבדיה וכן, גם יופייה.
מיכאל הרסגור, הפוסטר בדרך צילום ארכיון: ברקאי וולפסון
צרור הוא עיתונאי מזן הולך ונכחד, כזה הניחן בידע כללי נרחב מאוד ובסקרנות אין קץ לראות במו עיניו את המציאות עליה הוא מדווח. מעבר לכל זה, הוא גם מצויד ביכולת אמפתיה שלא הייתה מביישת אף פסיכולוג קליני שבמשרדו ספה מעור אנטילופה.
הסינתזה של כל הדברים האלו יחדיו יוצרת לבסוף תוכנית טלוויזיה אינטליגנטית ומרחיבת דעת, כל זאת מבלי שהצופה ירגיש שהוא צופה בתוכנית ארכאית ודידקטית מבית היוצר של האולפנים ברוממה.
למרבה הצער, מעטות הן תוכניות הטלוויזיה בימינו המסוגלות להוציא מן האדם גרגור אינטלקטואלי, אך "חוצה ישראל" בהחלט משתייכת למועדון האקסקלוסיבי. ואם כל המילים האלו לא עזרו לשכנע אתכם, אולי העובדה שהתוכנית זכתה פעמיים בפרס האקדמיה לטלוויזיה בקטגוריית תוכנית האירוח תסיר את התבלול מעל עיניכם ואת הספק מעל נטיותיי המיניות.
ברור לי כי בכתיבת טור זה, שהחל כווידוי חושפני והפך חיש קל להמלצה מאיימת,
סיכנתי את מרבית הקשרים החברתיים והמקצועיים שלי. למרות זאת, העדפתי להפגין גדלות נפש ולוותר על העסק הנצלני הזה הקרוי חברים כדי להבהיר מניה וביה שתוכניות מעין אלה הן נווה מדבר בצייה הטלוויזיונית הרגילה, ושלטלוויזיה החינוכית עוד יש מקום בחיינו עמוסי הריאליטי וחדשות הבידור (היי, עד השפנפנות של יו!).
בשבוע הבא: איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב את עמנואל הלפרין, וכמה גירוי ניתן להפיק מתוכנית הראיונות שלו "קפה הפוך", הצוברת 0.0001% רייטינג בערוץ 99, הלא הוא ערוץ הכנסת.
אני חושב שאם בחברת יס היו יודעים שאלו הן התוכניות בהן אני מלעיט את ה-יס מקס שלי, הם היו גואלים אותי מיסורי ושולחים לי על חשבונם ממיר אנלוגי יחד עם פוסטר של פרופ' מיכאל הרסגור כשהדבר היחיד המכסה את מבושיו הוא כרך של האותיות י'-כ' באנציקלופדיה בריטניקה. איך רינו היה אומר? עד כאן להפעם עם החנון גבה המצח ליאור גלציאנו. להתראות.
נא להמתין לטעינת התגובות
