רצים מהבית: חדל קשקשת ברשת
פרק הזינוק לגמר של המירוץ למיליון הפך מהר מאד לפרק הקלישאות הגדול, שכלל אינספור דרכים להגיד לנו שעכשיו זה הרגע המכריע בו צריך לתת את המקסימום. לפחות היה לנו את שי עם יכולותיו המיסטיות, את מיה והאינטואיציות שלה ואת החלטורה של גיל כסרסור
לרגל האירוע ניתקנו את קו הטלפון הביתי, ארגנו מספיק אוכל ושתייה על השולחן כדי שחלילה לא נפספס שנייה אחת מהמאורע הגדול, וישבנו דרוכים מול מקלט הטלוויזיה. אלא שלצערנו גילינו שמה שהיה אמור להיות "זמן של הכרעות", הפך מהר מאד ל"זמן של קלישאות".
כל משפט שני שיצא מפיהם של המתמודדים עסק בעובדה שמדובר בגמר, כאילו לא היה לנו את אותו פרומו מדובר שריצד מול עינינו כל-כך הרבה פעמים. פרק ה"זינוק לגמר" היה כל-כך מלא בקלישאות שחזרו על עצמן שוב ושוב, שעדיף כבר אם היו קוראים לו פרק ה"קידום לגמר".
מספיק! הבנו את הרמז. קלטנו שמדובר ברגעים הקריטיים של המאני טיים, או בעצם במאני טיים של המאני טיים, או אולי יותר נכון להגיד שזו הדקה התשעים ואחת של המירוץ הגדול ושאין ברירה אלא צריך לתת פייט אחרון ולתת את כל הכוח ועכשיו אין יותר הנחות...
קשה למצוא קלישאה אחת שלא נזרקה לחלל האוויר ע"י מי מהמתמודדים, שכנראה קיבלו הוראה להדגיש את העובדה שזה עכשיו או לעולם לא. האמת היא שהם הצליחו להעביר את המסר בצורה כל-כך ברורה, עד שלרגע הרגשנו שאם עוד פעם אחת מישהו יספר לנו כמה הוא הרגיש שכל משימה וכל רגע הם קריטיים כי זה סוף המירוץ, או שאם עוד אחד יאמר לנו שעכשיו מה שחשוב זה להגיע ראשון ולצמצם את הפער, אנחנו ניאלץ לצמצם את הפער לכיוון ערוץ אחר.
בעיה נוספת שהתעוררה בפרק הזה הייתה ההתחלה שלו, שהזכירה קצת פרק סיום עונה של "חברים"- מלא בפלאשבקים של הפרקים הקודמים. הלו! עקבנו עד עכשיו באדיקות אחרי המתרחש, ככה שאין צורך להזכיר לנו מה היה. חבל לבזבז זמן מיותר.
אפרופו זמן מיותר, נראה היה שמתוך השעה וחצי של הפרק, פחות מחצי שעה הוקדשה למשימות עצמן ושאר הזמן התחלק בין הפסקות הפרסומות המרובות לברברת האינסופית של המתמודדים על המעמד המחייב. הפקה יקרה, לא כדאי להקדיש קצת טיים למאני טיים של המאני טיים? חדל קשקשת ברשת.
לפחות בכל הקשור למשימות עצמן רשמה התוכנית הראשונה של הגמר הצלחה יחסית. משימת סירת המירוץ הייתה משעשעת (ובעיקר הזכירה לנו ימים אחרים של חופש וטבע), זו עם ערימות הקש הייתה דרמטית ומלאת תהפוכות, הפבלובות עשו לנו תיאבון ומשימת הניסור חיזקה אצלנו את התחושה שלהיות חוטבי עצים זה לא משהו שנכניס לרשימת ה"כדאי לעשות לפני גיל 50" שלנו.
מי שאיכזב יותר מכולם היו, ללא ספק, פיץ ובובון. האב ובתו החורגת התחילו את היום במקום הראשון, אבל שוב, כמו בכל המירוץ, נפלו בקריאת ההוראות. הפעם זו הייתה משימת החציר, שם הם ראו בתסכול רב איך הזוגות האחרים עוברים אותם.
מה שלא ברור הוא למה אחרי שהם ראו שמיה ועמיחי ושי-גיא מצאו את המעטפה ב-ת-ו-ך ערימות החציר, הם עדיין התעקשו לא לפתוח את גלילי הענק. גיל ותום, אולי שכחתם אבל זה הגמר, המאני טיים של המאני טיים. הגיע הזמן לתת את הכל.
בצד המוצלח יותר של הפרק ניתן למצוא את עמיחי ומיה, שבכמה החלטות נכונות טיפסו עד למקום הראשון. לא נסתיר את העובדה שהבחירה של עמיחי לעשות אחורה פנה כדי לעקוף את הכביש החסום התקבלה אצלנו בהרמת גבה ואפילו בגיחוך קל, אבל בסופו של דבר הסתבר כי הבן של אילנית ניחן ביכולות ניווט לא רעות בכלל.
גם מיה שיחקה אותה בגדול עם מציאת המעטפה בתוך החציר והפתיעה את עמיחי, אותנו וכנראה גם את עצמה, במשימת הניסור, שלפחות ע"פ מצב השיער שלה, לא עשתה עימה חסד. בכלל, נראה כי לפחות מיה ועמיחי הפנימו שמדובר בגמר הגדול והצליחו לשים בצד את כל מה שעיכב אותם עד עכשיו. כן, אפילו את הדיבורים על
גם שי-גיא הגיעו מוכנים למעמד והצליחו לשמור על קור רוח וגם על המקום השני. מי שהתבלט קצת יותר היה שי, שבמשימת החציר גילה כוחות חיזוי וזיהה את החבילה שבה יהיה הרמז. עוד קודם לכן הוא התעלה על עצמו והגיע להארה רוחנית על גבול הדתית בזמן שתיאר לנו את מאבקו באיתני הטבע והתחושה העצומה שזה נתן לו. אין ספק, האדרנלין עושה לשי רק טוב ומוציא ממנו את הגורו שבו.
עקב אכילס של שי-גיא הייתה דווקא משימת החידון, כשאפילו הם בעצמם פיקפקו ביכולתם השכלית ואמרו שהם מעדיפים את הפן הפיזי. לנו אין ספק שאם השאלות היו עוסקות בנשים שהם פגשו במהלך המירוץ, שי לא היה טועה אפילו בשאלה אחת.
ואי אפשר בלי מילה אחת אחרונה לרן. אז נכון, ירדנו עליך בלי הפסקה, אבל אם תזרוק מבט להמשך הטור תראה כי אזור הציטוטים דליל מאד. בחייאת, זרוק לנו איזה הגיג אחרון. אחרי הכל, זה הגמר ובגמר צריך לתת את הכל, לא?
1. שבקרב הראש בראש בין מיה ועמיחי לשי-גיא בדרך לדוכן סירות המירוץ הציג עמיחי גרסה עדכנית לריצת הברווז של מייקל ג'ונסון. ואנחנו אומרים: קודם פיץ העכבר ועכשיו עמיחי הברווז? מה השלב הבא? שי פר ההרבעה?
2. ששי-גיא התבכיינו על כך שהם צריכים למצוא את הרמז בסירת המירוץ כשהמים נכנסים להם לעיניים והסלעים מפחידים אותם. ואנחנו אומרים: מסכנים שלנו. נכנסו לכם קצת מים לעיניים? מה יגידו הצלם והמקליט ששטים עם הגב לכיוון הנסיעה ומחזיקים ציוד כבד בידיים וגם צריכים לשמוע את הקיטורים שלכם?
3. שהפבלובות שהכינו הזוגות נראות כמו עוגת קרם סוג ז' ואין פלא שאף אחד לא רצה לקנות אותן. ואנחנו אומרים: אם גיל מתייחס להכנת העוגה כמו שיפוצים בדירה שלו (שפריץ? מה אנחנו בשנות ה-80?) אין פלא שזה מה שיצא בסופו של דבר.
4. שגיל הגיע לשיאים חדשים, ולא חיוביים המיוחד, כשסרסר את ביתו החורגת והציע לעוברי אורח שיקבלו ממנה נשיקה תמורת רכישת הפבלובה. ואנחנו אומרים: נכון, זו רק בת חורגת, אבל עדיין מדובר במשפחה. יש לך מזל שהמצב לא היה הפוך ושתום לא הבטיחה את שירותי השפריץ שלך בתמורה לעוגה.
5. שמכל השירים בגרמנית, מיה בחרה להזכיר את "איי, צוויי פוליציי" שכולנו העדפנו לשכוח. ואנחנו אומרים: אם זו מוכר, זה מוכר. מי אנחנו שנתווכח.
1. "היו לנו הרבה משימות של למצוא מחט בערימת שחת, רק שהפעם זה באמת שחת והמחט יכולה להביא את הניצחון" - עמיחי, זה שאתה משתמש בצורה מטאפורית, זה לא אומר שזה לגיטימי שוב להזכיר לנו שאנחנו ברגעים המכריעים. את זה כבר הבנו מזמן.
2. "שמתי עליה קרם, כמו ששמים על בחורה" - שי משתמש בתיאורים גרפיים עד כדי פורנו רך בזמן הכנת הפבלובה. אוי האדרנלין, האדרנלין...
3. "אין עלייך ומת עלייך... יש לך אינטואיציות של גשש בלש" - עמיחי בביטויי אהבה מרגשים למיה, שבטח אומרת לעצמה- אינטואיציה שמיטואיציה, מה עם הטבעת?
נא להמתין לטעינת התגובות
