ומה עם תקציב לתיאטרון מרוקאי?
בשעה שקברניטי התרבות בישראל ידונו בדרכים לגיבושה של מדיניות תרבות מושכלת, יהיו מי שיישארו מחוץ לאולם הכנסים, ויפגינו נגד אפליה מתמשכת בהקצאת משאבים. "ההתכחשות למזרח התיכון מגוחכת", אומרת יודפת גץ, הפעילה לתקצוב של התרבות המזרחית
בשורות המפגינים ניתן יהיה למצוא את יודפת גץ, קולנוענית ("הבחירות של נורית") ועורכת תוכן ב"דוקומנטרי עם רינו צרור" בערוץ 23, אחת הפעילות הנחושות במאבק יוצרי הטלוויזיה והקולנוע. "אין לנו כוונה להגיע לרמה של מגאפונים", אומרת גץ, "אבל אחרי שננסה לדבר עם השרה, ניכנס לפאנלים על תקציבים של תרבות ואמנות, שבהם, למרבה הצער, אין לנו כל ייצוג".
לא קשה לחלץ מגץ (גז, טרום מכבש העיברות הציוני) תובנות על הריבוד וההדרה בחברה הישראלית. היא מבקשת להדגיש שהמחאה על מחיקת התרבות המזרחית והערבית, מגיעה בעיתוי מוצלח במיוחד, כשחוק על ביטול מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית מונח על סדר יומה של הכנסת. "יש כאן חלוקה קשיחה לתרבות גבוהה ולתרבות נמוכה", היא מוחה, "והמשאבים מוקצים בהתאם".
נתונים על התקציב שקיבצו חברי התנועות המארגנות את פעולות המחאה
איך הנושא של הדרה תרבותית מתייחס אלייך באופן אישי?
"אני אמנם בת לאבא טוניסאי ולאימא רומניה, כך שאני מעורבת, אבל גדלתי בפריפריה, וזה יצר בי תודעה מזרחית. אבא שלי, שניסה להיות כל השנים להיות ציוני מצטיין, הבין בסופו של דבר שהחיפוש של הילדים שלו אחרי העבר הוא משהו שצריך לתת לו יד.
"בשביל להרגיש כאן בבית, אני צריכה לתת ביטוי להיסטוריה שלי, למורשת שלי, לשפה של סבא וסבתא שלי, אבל כקולנוענית אני נתקלת כל הזמן בחוסר עניין בנושאים האלה. אני רוצה לעשות סרט על אסון ילדי אוסלו, ואומרים לי ש'זה לא מעניין'".
לגץ (32) יש בטן מלאה על קברניטי הקולנוע האמונים על חלוקת התקציבים להפקות תיעודיות. "הגשתי בקשה לסרט דוקומנטרי, והצלחתי להגיע לשיא של שמונה תשובות שליליות", היא מספרת. "אחד מחברי הוועדה בערוץ 8 אמר לי שזו הצעה ממש טובה, אבל היא נדחתה כי 'אי אפשר לתת לכולם'". גץ טוענת בתוקף שיש מקום להרחיב את היריעה, ולתת ייצוג לכולם. "זה לא יכול להיות שרק אם מאוננים בסרט, כמו זהר וגנר, זה ייחשב מעניין. בעיני קובעי המדיניות".
"אז מה כן מעניין? זהר וגנר שמאוננת בסרט אקסהיביציוניסטי, אורנה בן-דור עם החפירות בתוך הנשמה - הן מקבלות תקציבים, אבל רוב התושבים במדינת ישראל לא גדלו באירופה. זה לא יאומן ש-60 שנה חלפו ושום דבר לא השתנה. היו מאבקים – הפנתרים השחורים, הקשת הדמוקרטית המזרחית, אבל אנחנו רק הולכים אחורה. הקולוניאליזם התרבותי נמשך כששולחים אופרה לפריפריה. אופרה זה טוב ויפה, אבל מה עם האנדלוסית? כל ההתכחשות הזו למזרח התיכון מגוחכת בעיניי".
מה אתם מצפים להשיג מחר?
"אנחנו דורשים שיועברו תקציבים ליוצרים מזרחיים מתוך מדיניות מתקנת אפליה במודע. יש מקום לכל דבר: לתיאטרון היידי, אבל גם לתיאטרון עיראקי. הנוער בפריפריה נשאר רק עם פרויקטים כמו 'יוצרים עם קשת', שבאמצעותם נכנסים בעלי ההון לחללי התרבות שנפערים כאן".
לא מזמן פורסם שערוץ אחד השקיע סכומים חסרי תקדים על הסדרה של בוזגלו.
"בוזגלו - כבודו במקומו מונח, אבל זה סיפור עלילתי שעשו בו כל מיני עיוותים היסטוריים (למשל, מפגש באונייה עם אשכנזים, שלא התרחש בפועל). אפשר להתווכח על הסיפור ועל הייצוג, ומותר לו כמובן לעשות מה שהוא רוצה בקולנוע עלילתי. אבל למה לשלול מהציבור עיסוק בסיפור האמיתי של עולי צפון אפריקה? אז לבוזגלו נותנים, אבל פרויקטים כמו "עמוד האש המזרחי" של רון כחלילי, בו הייתי מעורבת, נגנזים".
בעיצומו של פסטיבל דוקאביב, הכריזה הרשות השנייה על פרויקט "קולנוע לשם שינוי", ובשנים האחרונות בכל זאת ניכרת מגמה של הרחבת הספקטרום.
"נכון, אבל הנתונים עדיין מראים אחרת. קיים שימוש מוטה לא רק בכספי ציבור, אלא גם בגופים כמו ערוץ 8 ו-YES, שפרסמו לאחרונה את נתוני התמיכה ביצירות. מתוך 400 הצעות, התקבל לערוץ 8 פרויקט אחד שנוגע בסיפור המזרחי, של גואל פינטו. מי הם קברניטי התוכן שמחליטים על כך?
"הסרט "פיצה משפחתית" של רונן עמר, למשל, אילו לא נולד כפרויקט גמר במכללה, לא היה עובר הגשה לערוץ כזה או אחר בחיים. היו מסתכלים על הנתונים היבשים: עסק של משפחה טוניסאית בנתיבות, והיו אומרים שזה לא מעניין".
גץ מבקשת להדגיש שאנשים מכל התחומים "לא משנה מה המוצא שלהם" צריכים להתגייס למאבק בתקציב התרבות, לצאת מהבית ולפעול בכל הכוח להצלתה. "מחיקת התרבות המזרחית", היא קובעת, "היא עניין של עובדות. אפשר להתעלם מהעובדות בטיעון השחוק של ההגמוניה האשכנזית על 'מזרחים בכיינים', אבל זה לא פותר את הבעיה. הדיכוי הזה מצליח, כי אנשים בכל החזיתות מפחדים לדבר 'במזרחית'. עצוב לראות שכולם כל כך רוצים להיות ישראלים".
גץ מזכירה גל של עשייה מזרחית, שליווה את פעילות הקשת הדמוקרטית המזרחית, ושהוליד את הסרטים "הפנתרים השחורים מדברים" של סמי שלום שטרית ואלי חמו, "כיכר החלומות" של בני תורתי והסדרה "רוח קדים". לטענתה, ההאשמה בבכיינות הכניסה מקלות בגלגלי המאבק וגרמה לנסיגת הגל היצירתי.
יש מי שטוען שאת עושה בחצי המזרחי שלך שימוש פוליטי לצורך קידום הקריירה?
"אני חצי אשכנזייה, ובאמת הייתי יכולה לברוח למקום הזה, כי לא רואים עליי שאני מזרחית. יש לי כרטיסי כניסה לחברה הישראלית, אבל לעשות סרטים זו בחירה שנולדת מתוך מחויבות. אני שואפת לספר סיפור שמודר מהשיח, והוא לא רק הסיפור שלי. לימור לבנת רוצה לפגום במעמד השפה הערבית, אבל זו התרבות של יותר מחצי מדינת ישראל. כולם רוצים להיות ישראלים, ולשמוח עם כולם ביום העצמאות, אבל חלקים נרחבים מהציבור מסתובבים פה עם כאב גדול".
בחודשים האחרונים עובדת גץ ("אני אדם פוליטי עם נטייה מובהקת לטובת האנדרדוג") עם רינו צרור בתוכניתו התיעודית בערוץ 23, בשאיפה להניח את הנושא הפריפריאלי והמעמדי-מזרחי בקדמת הבמה. "זו תוכנית סופר-אקטיביסטית", היא מספרת, "ואני במקרה הסמן הרדיקלי ביותר במערכת. אני רוצה לתת לבני הדור שלי מקום ולהשמיע סיפורים שלא נשמעים כאן".
האם במחאה שלכם מחר ישתתפו גם יוצרים ממגזרים מדוכאים אחרים?
"באופן אירוני, הערבים מוגדרים כסקטור ולכן התקצוב שלהם אחר. גם תיאטרון אתיופי אחד מתוקצב, אבל התיאטרון המרוקאי נחשב פולקלור ולא תרבות. ההפגנה מחר היא של יהודים-ערבים, של מזרחים. גם בכנס עצמו, למשל, יתקיים מחר פאנל של תרבות ערבית אבל אין פאנל על תרבות מזרחית".
"דברים לא משתנים, ממשלות מתחלפות והדיכוי נשאר", קובעת גץ בעצב. היא מקדישה ימים כלילות לעשיית נפשות למען המאבק "אני חרדה למקום שבו אני חיה", היא מסכמת. "אנשים שהיו במאבק המזרחי מאז שאני ילדה, שמחים לשמוע ממני שהמאבק מתעורר, אבל הם עייפים ולא חושבים שיש סיכוי לאג'נדה חלופית. ראובן אברג'יל, פנתר לשעבר, טוען שרק מחאה אלימה עשויה לשנות את המצב. אנחנו נלך לבג"ץ וננסה לחולל שינוי תוך הימנעות מאלימות".
נא להמתין לטעינת התגובות
